לא פשוט לי להתרכז לאורך זמן במה שאני באמת צריך לעשות
בעבודה, בחיים של האנשים בהם אני מטפל
בבליל הטכני הסטנדרטי של היום יום
ברור שאני יכול, אם אני רוצה. אבל זה כל כך מפתה להחליק לכל גירוי אפשרי אחר
לכתבה מעניינת, למשחק מחשב, לכלוב... לכל גירוי שיסיט אותי, שיתן לזמן לעבור
אבל אלה גירויים מינוריים, סתמיים. אין להם תכלית חוץ מהעברה של הזמן, מהסחת דעת
בניגוד אליהם דווקא גירוי משמעותי, ממשי, כזה שהופך לצורך עמוק, דווקא גורם לי להתרכז
להפוך למשימתי ויעיל. לסיים במהירות את החובות שלי, להעיף משימות, לנקות את השולחן
להוריד את שיחות הטלפון בזו אחר זו. לתת טיפול טוב באמת. כדי לדעת ששום פרט קטן לא חמק מעיני
וכשאת קרובה ברמה שבה האנרגיות של הצורך רצות ממני אליך וממך אלי חזרה, אפילו אם יש קיר ודלת בינינו
אז הפוקוס רק מתחדד יותר ויותר
כל הסחות הדעת הרגילות היומיומיות הופכות ללא רלוונטיות, להפרעה.
מול הידיעה הברורה שההפסקה הטובה ביותר ממתינה שם, בטווח נגיעה