מדהים בעיני תמיד איך שבתוך המורכבות של עולם השליטה על כל האפשרויות שלו, הצד הפיזי הוא הכי פשוט.
מונחים כמו הכנעה, השפלה והתמסרות הם גדולים בהרבה מהפיזי, עמוקים בהרבה
נשלטת תיתן אל הגוף שלה, לא רק בלי התנגדות אלא מרצון, עמוק. היא תכאב עבורי, תרצה אותי בגופה גם אם אשתמש בו בדרך פחות מהנה עבורה. אבל מעצם הנתינה שלה היא תשאב הנאה אדירה.
מסובך יותר יהיה להכנס מתחת העור שלה. להוריד אותה על הברכיים, לא מתוך משחק אלא מהתחושה של השלמה. לגרום לה להשפיל מבט, להחפיץ אותה.
אבל כל אלה ניתנים להשגה גם בשלבים מוקדמים של הקשר, מתוך משחק, מתוך ריצוי זמני. מתוך תחושה של ניסוי והרפתקה. אין להם משמעות עומק.
כדי להכנס עמוק באמת, צריך לא רק זמן, אלא אמון אמיתי.
לעזור לה לתת, מרצון לא רק את התחושה של העצמיות הנפרדת, אלא את הפרטיות שלה ממש, הנבדלת.
היכולת של נשלטת לתת לא רק את עצמה, אלא את הזמן שלה. אפילו אם אלו כמה שעות שבהן היא פשוט שם, קיימת כצל שלי זמינה אם ארצה ולא מחוברת לחיים הרגילים שלה עד שאאפשר. אבל גם לזה יש התחלה וסוף.
הרבה יותר קל לתת את התחת שלה או לבטל את עצמה לתקופה מוגבלת מאשר לתת את הסיסמא שלה לכלוב, את האפשרות להכנס מרחוק לווטסאפ או לטלגרם שלה. לחשוף את עצמה לחלוטין, בלי פרטיות
לדעת שאין לה יכולת להתנהל ללא מסכים בינה וביני
ועם כל זה, מגיע גם הגבול העצמי, זה שאומר עד כמה ראוי לקחת, גם אם היא מוכנה לתת