היא לא הכירה אותם קודם
היא סקרנית
נרגשת
היא חלמה כל כך הרבה על הרגע הזה
על התחושה
על המקום שלה, שם, ביניהם
השיחה העניינית איתה, על כוס הקפה בקניון ריגשה אותה
היא חזרה ודמיינה מאז את המבט בעיניים שלה
את ההבטחות שלה
את החזה המוצק שלה אשר קרץ אליה דרך המחשוף הנדיב
היא הגיעה ביום חורפי, קר, גשום
לבושה במעיל ארוך המשתפל עד ברכיה
ובמגפי עור שחורים הפוגשים אותו בדיוק שם
אדומה ומסמיקה בדרכה
בוחנת את מבטי העוברים ברחוב
בטוחה שהם רואים אותה, יודעים שפרט למעיל והמגפיים אין עליה חתיכת בד נוספת
היא ממהרת, להיכנס לבניין
למצוא את הדלת
נאנחת, אנחת רווחה, הקלה כשהיא נפתחת
כשהיא עוברת את המפתן
ממהרת להשיל מעליה את המעיל
ועם השלת הבגד, היא גם משאירה את עצמה מאחור
את אישיותה הנפרדת
כי מרגע שחצתה את המפתן, חשופה ומזמינה
היא הופכת למה שתמיד רצתה להיות
לכלי, לחפץ, לצעצוע שלהם, לעינוגם, לריצויים
היא כלי הכיבול
היא הצורך והמענה
היא החפץ, הרכוש
והם יעשו בה, כרצונם
היא נכנסת אל תוך הקשר שלהם
מרגישה את הרגשות העזים, החזקים שרצים בינו ובינה
חשה את החום, את הנינוחות שבה הם זזים יחד
את ההיכרות שלהם, את האהבה
והיום, היא שלהם
ביניהם
פעם לשימושו
ופעם לשימושה
יודעת שהיא שם כדי להעצים את אהבתם, כדי לשקף אותה ולהאדיר אותה
יודעת שהיא שם בשבילהם
היא נחדרת בכל חור, פעם על ידו, פעם על ידה
ובזמן שהוא חודר אליה
שוקע שוב ושוב לתוכה
בזמן שבת זוגו ישובה על פניה, מתענגת על לשונה החרוצה
הם מתנשקים מעליה
מתמסרים זה לזו
שוקעים בתוך עצמם
ומתענגים, עליה
והיא, מאושרת
היא במקומה
צעצוע, שלהם