הוא נשען על הקיר, מחייך את החיוך הרגיל שלו
אוכל משהו
הוא תמיד אוכל משהו, ככה הוא מעביר את הזמן
מחייך ואוכל
הוא נהנה ממה שהוא עושה
יודע כמה אנשים סובלים בגללו, למענו
רואה כמה מאמץ הם משקיעים בניסיון להתאים אל עצמם לתכנית השטנית שלו
והוא בשלו, עם היוגורט שלו, אוכל ומחייך
מסתכל מהצד
6 שנים שהוא עומד שם ומסתכל, מתעלל בי בכל דרך אפשרית, בכל איבר
גורם לי להיות חזק יותר משהייתי, גמיש יותר.
והוא מרוצה מהעבודה שלו, מהתוצאות. יודע מאיפה התחלנו, לאן אנחנו הולכים. לא אכפת לו אם קשה או כואב. הוא רוצה עוד
למרות שעם השנים הוא הפך לחבר טוב, לא רק אדון אכזר. מולו מול היוגורט שלו זו החפצה מושלמת, הוא רק מוסיף למשקל, לקושי, מעצב את התבניות שלו.
או שזה מה שחשבתי עד השיחה המקורית כאן הערב עם חברה ותיקה
דיברתי עליך עם מישהי שהכרת פעם היא אומרת לי
ואני סקרן, שואל למה, חושב לעצמי איזה זיכרון נשאר מאחור
דיברנו על גברים חזקים היא אומרת ואתה עלית בשיחה
ואני, מבין, בשקט
שהחפצה באה בהרבה צורות, אבל זו שבשיחה כזו היא במימד אחר
אם רק האדון האכזר היה יודע לאן כל העבודה הקשה שלו מובילה בסוף...