בואי נצא לסיבוב במרכז העיר
נשב בבתי קפה, נלך במדרחוב
את בשמלה קיצית, חושפנית, מגרה. בלי שום דבר מתחת
ועקבים גבוהים, מהסוג שנוקש כשאת הולכת וגורם לך להשען עלי כדי לא ליפול
נלך לאט
כדי שתצליחי לפסוע עם הפלאג שנעוץ בך מאחור, מגרה, מציק, מרחיב אותך עבורי
נלך לאט
כדי שתצליחי לנשום עם הבד שממלא את פיך סכור במסקינטייפ שקוף ומוסתר כל כך יפה בזכות המסיכה שמכסה את פניך
נשב בבית קפה, הומה אדם
אני אזמין, אשתה, אוכל
ואת, תישארי עם המסיכה על פניך, עם הבד שממלא את פיך, תסתכלי עלי
תשבי לידי. תשמשי רקע, תפאורה, צעצוע למשחק. לא יותר
תרגישי את ידי מטיילת על ירכך מתחת לשולחן, מסיטה את השמלה למעלה
תעצמי עיניים כשאצבעותי ימצאו את הדגדגן, כשאצבע או שתיים או שלוש, יחדרו אליך
תנשמי לאט ואז מהר
ידייך יטיילו על השולחן, על מסעדי הכיסא, מייחלות לעצור אותי ובו זמנית מייחלות לאחוז בי חזק
אדמומיות של מבוכה תציף את לחייך בעודך מפנה את מבטך ימינה, שמאלה, חוששת שמא כולם רואים, מבינים
בזמן שאני אנהל שיחה איטית, ארוכה עם המלצרית שתעמוד ממש לידך, מביטה בי, מביטה בך
הקפה יגיע ואני אשתה, לאט, בלי למהר
אוחז בכוס ביד אחת, בעוד השניה לא מפסיקה לצייר מעגלים בין רגלייך
כשנלך תישאר מאחורינו כוס אחת ריקה
טיפ אחד נדיב
ושלולית של רטיבות על הכיסא עליו ישבת