לא סתם

ממש היום לפני 7 שנים קיבלתי החלטה ענקית - להפסיק להיות קורא פאסיבי בכלוב ולהעיז לצאת מהפנטזיה למציאות

זו לא הייתה החלטה פשוטה, בכלל לא אפילו. היא הגיעה אחרי 8 שנים שבהן הייתי רשום, סביל למדי כאן.

נרשמתי לכלוב אי שם ב-2009 אחרי שגיליתי שהאתר קיים. הוא היה אחר אז ממה שהוא היום, מאוד אחר.

אבל הוא היה שדרוג עצום לעומת המציאות הקודמת שהכרתי שבה שביבי מידע על בדסם היו אפשריים בפורומים הזויים בתפוז או ב-MIRC, בתקופה שבה כדי להתחבר לאינטרנט היית צריך לחכות ולשמוע את המחשב עושה צלילים מוזרים.

שנים שישבתי בחושך, קראתי, התעניינתי. ניסיתי להבין לא רק את עצמי אלא גם מה לעזעזל מוביל אנשים לא רק לרצות משהו שקשור בבדסם, אלא גם להנות מזה. לנסות להבין, מרחוק, את הפסיכולוגיה שמאחורי, את התאוריה שמאחורי. לא רק פורנו. כאילו כן, ברור, המון פורנו. אבל ממש לא רק. ובעיקר בגלל שרוב הפורנו לא משך אותי, כי היה מבויים ומזוייף, וסרטונים אותנטיים עם רגשות ותחושות היו ועודם נדירים ביותר.

ואיכשהו, עם הניסיון שלי להעיז (שהיה לא קצר בכלל, כאילו בטח אחרי 8 שנים ארוכות כאן) הבזיקה לה בלוח של שפחות באדונים מודעה שהיה ברור שהיא שונה מאחרות, מודעה עמוקה, מפורטת, כזו שמזמינה יותר מקשר. וזה היה בדיוק מה שתמיד חיפשתי.

אז לא יודע איך, לא יודע גם למה, אבל שלחתי את אחת ההודעות הראשונות ששלחתי כאן אי פעם. הודעה שנכתבה מהלב, שהתייחסה בדיוק לפרופיל שלה, הודעה שסיפרה עלי כמו שאני. וכמו קסם, היא ענתה והתקופה שלי בארץ הפנטזיה הסתיימה.

מאז עברתי המון כאן, רכבת הרים שבין דמיון ומציאות. תקופה שבה פגשתי נשים מדהימות, שחוויתי חוויות שלא חשבתי שקיימות. תקופה שבה יצרתי קשרים טובים, עמוקים. חברויות נשארו וישארו איתי גם שנים קדימה.

ובתאריך הזה, כיף לחזור, עם אותו חיוך. לגלות שהמודעה המוצלחת שלה עדיין שם. אחרי הכל, זה הלוח המצומצם ביותר בכלוב, זה שבו הפרסומים דלים, והמפרסמות שחוטפות תיבה מפוצצת מוחקות במהירות את מה שפרסמו.

התקופה הזו לימדה אותי מי אני ומה אני. הבהירה לי כמה קשר בדסמי חייב להיות עמוק, ארוך טווח. כזה שמבוסס על אמון והכרות הדדית טובה. הראתה לי עד כמה אסור להתפתות לחוויות חד פעמיות ובעיקר כמה כדאי לחכות בסבלנות ולמצוא את האנשים הטובים שיש כאן, בתוך המסך השחור וים הטרוף.