למה אני מכאיב לך?
השאלה חזרה על עצמה בסדר קבוע
בהתחלה היא שכבה על הברכיים שלי
עם הישבן החצוף שלה מסתחרר באוויר
חמש הצלפות מהירות, חדות, עם החגורה שיצאה בשריקה ממכנסי גרמו לה לשאוף אוויר
להתפתל
לנסות בכוח לא לצעוק
אחרי החמישית בא ליטוף, עדין, על הישבן המאדים
ואז היא הוצבה בתנוחה הראשונה שלמדה, עוד כשהכרנו,
על הברכיים בין רגלי, ברכיה המפוסקות צמודות לכפות רגלי וידיה שלובות מאחורי גבה, מבליטות את החזה הנהדר שלה.
היא יודעת כמה כיף לי להסתכל עליה כשהיא בדיוק ככה
עדיין מתנשפת, נסערת, אחרי מה שעברה
כמה אני נהנה לרדת גם על ברכי, לחבק אותה, לנשק את דמעותיה
ואז באה השאלה, קצרה, עניינית...
למה אני מכאיב לך?
והיא, בטוחה בצדקתה ענתה - "כי הייתי ילדה רעה"
והיא באמת הייתה
אבל זו לא הסיבה
היא הבינה שטעתה כשהוחזרה שוב לברכי
כשהחגורה שבה וחרצה בישבנה, והפעם 6 פעמים
מותירה אחריה פסים ארוכים, אדומים
גורמת לה לצעוק, להתפתל
גורמת לדמעותיה להתחיל לזרום
הפעם כשחזרה לתנוחה הבטוחה שלה, לברכיה, היא שאפה עמוק
ניסתה לחשוב, בצלילות, ובו זמנית להסיט מפניה את מסך הדמעות, את השיער הלח
למה אני מכאיב לך?
השאלה חזרה
והיא, מתלבטת, ענתה - "כי לא הייתי טובה מספיק"
היה ברור לה שזה לא הכיוון ברגע שהמילים יצאו לה מהפה
ולכן היא פשוט התרוממה והחזירה את עצמה אל ברכי, משלימה עם הצפוי לה
7 ההצלפות שהגיעו כתוצאה לוו עם חיוך אותו היא לא ראתה
חיוך, שרק הוסיף לעוצמת היד
והסבב המשיך, איטי
חיבוק, ליטוף, נשיקה
שאלה ותשובה
ושוב לחגורה, שדשה את בשרה
חורכת את טעויותיה לתוכה
את נסיונותיה להבין
ליצוק היגיון לתרחיש הזה
למציאות הזו
להרגיש את הרוך, החיבוק, הנשיקה
את הלשון שלי שתרה אחר דמעותיה
להבין את הכאב
להכניס הגיון למעגל של רוך וכאב שמשתלבים זה בזה
עד שלבסוף, גם בלי שנשאלה היא הבינה את התשובה
אתה מכאיב לי פשוט כי אתה רוצה, כי אתה יכול!
ואני? היא אמרה, עוצרת לרגע,
אני שלך, בשבילך
אמרה וקרסה אלי לחיבוק, מתייפחת
יודעת שעכשיו הכאב לא יחזור
יודעת שהיא עטופה, מוכלת, בטוחה
יודעת, שעכשיו היא צודקת
