לא סתם

היה יום עבודה ארוך, מתיש

שיחות טלפון אינסופיות, מריבות, התכתבויות וגם כמה הצלחות על הדרך

בשעה 18 המשרד כבר ריק נשארנו רק אני, המשימות האחרונות והמחשב, העובדים הלכו מזמן

אמהות יצאו ב-15:00, על השניה. 

היתר נעלמו באזור 17:00.

רק אני נשאר עד מאוחר. ככה זה כשעובדים בשבילך, לך יש פחות זכויות מלכולם.

בדיוק כשהכוח נגמר, צלצול בדלת, אני פותח מרחוק

את נכנסת עם חיוך, גם עליך עבר יום ארוך

בלי מילים את משעינה לפני את מרפקיך על שולחן הכתיבה הגדול שלי

מולי המסך עם המשימה האחרונה שטרם הושלמה, החיוך שלך שמציץ אלי בין השיער הפזור והשדיים שלך שמתנדנדים מתחתיו מתוך המחשוף הנדיב

הפיתוי לתת לך תשומת לב אדיר

אבל כיף גם לתת לך לחכות, מולי, בדיוק בפוזה הזו

כשהאנטר האחרון נלחץ והמסמך נשמר אני מתמתח וקם

חגורת העור העבה נשלפת מהמכנסיים ביד אחת ובשניה אני מסיט למעלה את השמלה שלך, חושף אותך מתחתיה עירומה ונוטפת

קולות החגורה על הישבן שלך מתערבבים באנחות שלך, אחת אחרי השניה בבניין משרדים ריק שבו רק אנחנו שומעים אותן

הישבן שלך שהולך מאדים, משנה מרקם, צורה וצבע עד אותו רגע שבו החגורה תוטל הצידה ואני אחליף אותה, בחדירה, בחבטות מסוג אחר לגמרי

עור לעור

אחרי הכל, לשנינו יש מתחים של סוף יום לפרוק, כל אחד בדרך שלו