שבי בבקשה
תרצי משהו לשתות?
שאלות כל כך פשוטות שמופנות אליה, מנומסות, אדיבות
והיא מולי מסמיקה, יושבת ומבקשת, כמעט בלחש, כוס מים
אני מוזג לה כוס מהבקבוק הצונן שניצב לצידי, מסתכל עליה במבט ארוך בזמן שהיא שותה
ועכשיו, ספרי לי קצת על עצמך, מי את? מה את?
למה את חושבת שאת מתאימה?
המים ששתתה עדין בפיה, היא שומעת את השאלה ולא מצליחה לבלוע
מפחדת מהרגע שבו תנשום את המים במקום לבלוע ותתחיל להשתעל מולי
היא לא יודעת איך להגיב לשאלות האלה, איך לענות
מה יהיה נכון להגיד, מה לא
מתביישת יותר מעצמה מאשר ממני
איכשהו, לאט, היא מוצאת את האומץ, מתחילה לדבר, לספר
על עצמה, על התהליך שעברה
על הסיבות שבגללן היא חושבת שדווקא היא מתאימה
לכאן
אלי
מוציאה החוצה את האמת שלה, בשבילי, כמו גם בשבילה
כשהיא מדברת, עם המילים היא שוכחת את עצמה
את הסיטואציה שבה היא נמצאת
מקבלת יותר ויותר ביטחון עם השיחה שנוצרת, שיחה שהיא שוקעת לתוכה למרות שהיא בעיקר מדברת ואני מדי פעם שואל שאלות
מוציאה החוצה את האישה החזקה שהיא רגילה להיות
הופכת לנינוחה יותר
שלמה יותר עם עצמה
רגועה
למרות שזה הסשן הראשון שלה
למרות שזו הפעם הראשונה שהיא נמצאת עם שולט בחדר סגור
למרות שכל הזמן הזה, אני נשארתי לבוש והיא ערומה מולי, חשופה מול העיניים שלי
למרות שכדי להסתכל אלי בעיניים כשהיא מדברת היא צריכה להרים אותן אלי, כשהיא כורעת על ברכיה למרגלות הכורסה עליה אני יושב
למרות, שעם כל הבושה ממנה היא התחילה, עכשיו זה מרגיש לה פשוט וטבעי
וזה הזמן שלי
לחייך אליה
ולהגיד לה, שאחרי שדיברה והסבירה
הגיע הזמן שלנו לעבור למבחן המעשי