לא סתם

עם השנים האדון האכזר הפך לחבר טוב, מישהו להגיד לו כמה פעמים בשבוע בוקר טוב או ערב טוב. לצחוק איתו, להציק לו ובכלל, מי אדם עם מקום בחיי.

עם כל זה אני גם לא אוהב אותו, ממש אבל ממש לא אוהב אותו

זה יוצא ממני כאן לפעמים ברגעים קשים של שנאה נוטפת

אבל בכל פעם שאני חושב שהוא הגיע לשיא, הוא שובר אחד חדש, בלי להתאמץ, בנונשלנטיות האיומה שלו

ומה כבר עשיתי? במקום לסיים את היום באימון החלטתי לשבור שגרה ולהתאמן בבוקר.

בערב, הוא יושב ומסתכל עלי עם הדנונה ביד, לפעמים עם שניצל. כי מה לעשות, יש לו תמיד קרייב לאוכל כשהוא רואה אחרים סובלים

אבל בבוקר זה סיפור אחר, בבוקר הוא אוכל פאקינג לחמניה עם שוקולד, כמו זו ששלחתי רק קצת קודם עם הילדים לבית הספר

אוכל אותה עם חיוך, נהנה, ומסתכל עלי סובל

זורק הערה בסגנון של - לאט יותר כשאתה יורד, כשהוא יודע שהשריר שלי כבר נשרף, רק כדי שאני אסבול יותר והוא יוכל להנות מהביס שלו יותר מן כזה win win, רק לא

ואז הוא לוקח עוד ביס מהלחמניה עם השוקולד עם חיוך שנמרך לו על הפנים בגלל המתוק בפה ובגלל הנוף הסובל מולו

עכשיו, בוא, שיהיה לבריאות עם מה שהוא אוכל, ועם העובדה שהוא תמיד לועס, אבל תמיד

אבל הוא חייב לעשות דווקא כשהוא משחק עם המשקל

הוא נמוך ממני בראש (לפחות), שוקל בדיוק כמוני, קילו לפה קילו לשם. יש ימים שהוא למעלה, יש ימים שאני

אבל כל כך לא פייר שאצלו הכל יושב רק בשריר, גם אם הוא טוחן אוכל כל היום ואני חוזר לאותו סלט עם חזה עוף בצהריים

מתישהו אני אקח את כל מה שלמדתי לאורך השנים על אימונים וירידה במשקל ואקח נשלטת למסע של חיטוב, איישם עליה את כל העקרונות הנכונים שאפשר בסופו של יום ליישם בצורה מיטבית רק מול הפחד מהשוט שמגיע עם השקילה השבועית. והתוצאות שלה יגיעו, בענק. והסיפוק יחד איתו.

אבל גם אז, אפילו במצב של פערי כוחות מובנים, שליטה טוטאלית בה ובחייה, אני לא יודע אם אוכל להיות אכזרי כל כך כמו הדוגמא שיש מולי שלוש פעמים בשבוע