יש משהו מסובך בלראיין מועמדים למשרה, מדי פעם אני פורק כאן את התסכול שיש לי מהשלב הזה, כאן למשל
מצד אחד, היכולת שלי לקרוא אנשים בצורה מהירה תמיד הייתה טובה. אני יכול לגבש רושם ראשוני טוב תוך שניות, כזה שלרוב רק מוכיח את עצמו לאורך הראיון.
מצד שני, בטח המנוסים שבהם מגיעים כשברור להם שהמטרה היא לשווק את עצמם, למכור מוצר שאותו הם רוצים להציג, אבל שלא בהכרח קיים במציאות.
המטרה של הראיון בעיני היא בין היתר להצליח לראות דרך אותו מצג, להבין מי באמת עומד מולי ולא רק מה הוא מנסה למכור לי.
בטח לפני אותו שלב קריטי שבו אני אגבש רשימה סופית של מועמדים שאחד מהם יקבל את ה"כן" המיוחל.
והרגע הזה מעצבן, כי כשאקבל מישהו לעבודה אני ארגיש מחוייבות כלפיו, לא אמהר לפטר גם א תהיה אכזבה ראשונית. בזמן שהחלטה טובה יותר בשלב הסינון תוביל לתוצאות טובות בהרבה עם מועמדים שאחרי שיקבלו את ה"לא" יעלמו להם, יחד עם הפוטנציאל הגלום בהם.
הצד החיובי היחיד של כל הסיפור, בטח אחרי שדחיתי 90% ממאות המועמדים שפנו אלי, עוד לפני שלב הראיון.
הוא שאני יכול להבין, אולי קצת, את האתגר המפחיד שיש לנשים כאן בכלוב...
ועכשיו, בדיוק כמוהן, אני צריך לראות אם האינטואיציה הראשונית הייתה נכונה
אם תחושות הבטן שלי מאותו דייט ראשון מהיר של ראיון יהיו נכונות
ובעיקר אם לחתול בשק שבסופו של דבר אקבל לעבודה, יהיה את הפוטנציאל להתפתח לפנתר