הייתי אמיץ ושיתפתי כאן לפני כמה חודשים את היעד שלי ואז ברור שגם ברחתי ממנו.
דחיתי, התעכבתי, גרמתי לתחושת המיאוס הכללית לגדול.
כי זה לגמרי דבר אחד להגיד שצריך ודבר אחר להכניס את עצמך למשמעת העצמית הנדרשת כדי להכנס לתהליך כזה וגם להתמיד לאורך זמן
אבל בתחילת נובמבר נשברתי סופית, נמאס לי ממש ואמרתי די.
מאז כבר כמעט חודשיים שאני מתנהג ממש יפה, אמיץ, שומר על החוקים למרות שבמקרה שלי אף אחד לא עומד מעלי עם שוט ואין לי למי לענות חוץ מלעצמי.
אבל אני בתחרות עם הבחור שמסתכל עלי כל הזמן במראה, ודי, הפעם אני מתכוון לנצח אותו.
ומסתבר שכשמגיעים לאותה החלטה שיוצאת משבירה, כשהטראומה חזקה מספיק, אז אפשר להשתמש בה ככלי יעיל לענישה עצמית, להחזקה בתלם.
אז עוד רגע עוברים חודשיים של התמדה מתוך יעד מינימאלי של ארבעה.
זה לא פשוט, אבל מסתבר שזה עובד יפה, וההצלחה יוצרת לולאה יפה של מוטיבציה חיובית שעוזרת להמשיך.
וכנראה גם ששנים של ניסוי ותעיה, של ניסיונות כואבים גם לימדו אותי בדיוק מה צריך לעשות, כי זה עובד, ועובד חזק. 3 יחידות BMI ירדו, עוד 2 ואני בסדר, עוד 5 ומגלחים את הראש.
בגדים שלא נכנסתי אליהם יושבים יפה. והחורים בחגורה האהובה עלי מצטמצמים, מקרבים את הלשונית יפה לסימני השיניים שטבועים בה, מחכים לי. אבל זה סיפור אחר...
בקיצור - עם הצלחה לא מתווכחים, ואני מאריך את היעד מפורים לאחרי פסח כדי לוודא הצלחה.
ואז, אם הכל יעבוד, נתחיל בתהליכי המיון ואקווה שאמצא מישהי עם הפטיש הנכון למכונות תספורת...