לא סתם

היכולת לכפות את דעתי נמצאת איפשהו בבסיס של יחסי שליטה

לא דווקא בגלל שאני גדול או חזק ממנה

גם לא בגלל שאני סמכותי

גם לא בגלל שאני ה"שולט" ולכן אני יכול

אלא בגלל שאיפשהו, ביסוד של יחסים כאלה נמצאת אותה העברה קסומה של כוח, מרצון חופשי

ועבורי היא קסומה במיוחד כשיש בצד השני אישה שאני יכול באמת להעריך ולכבד.

יש משהו משחרר, לשני הצדדים, בידיעה הזו שדעתה יכולה להשמע אבל דעתי היא זו שתקבע.

ביכולת שלה לצעוק, להתנגד, לסרב, להתחנן או להסביר בצורה מנומקת את דעתה האחרת

ולדעת שכל אלו משנים או לא, בהתאם לשיקול דעתי

בטח כשהיא יודעת כמה זה עושה לי את זה כשהיא מנמקת ממש ממש יפה את דעתה.

ועם כל אלה, חשוב הרבה הרבה יותר

לדעת מתי לשים את הגבול

לשים לב מתי נכון לאפשר מרחב, לשחרר ולא לכפות

גם אם דעתי שונה לחלוטין