היופי במשחק עם אטבים הוא שהם מכאיבים גם כששמים אותם וגם כשמורידים, בייחוד כשלא מורידים אותם בעדינות.
בין לבין הם שם, יוצרים תזכורת מתמשכת של כאב.
אנחנו מתחילים כשהיא משלבת ידיים מאחורי הגב, כף יד למרפק של היד השניה.
שילוב הידיים גורם מייד להבלטה של החזה קדימה, להגשה שלו אלי.
אני לוקח פטמה לפה, מוצץ, יונק, מגרה.
שומע אותה גונחת מעלי.
כשהפטמה קשה וזקורה אצלי בפה זה הזמן להרפות ולשים עליה מצבט מתכתי, כבד.
היא צועקת בגלל הניגוד החד בין העונג אותו היא חשה עד עכשיו ובין הכאב היוקד שהמצבט יוצר.
לא הרבה זמן עובר והפטמה השניה מקבלת את אותו הטיפול, הפעם היא מוכנה יותר, לא צועקת אבל כל הגוף שלה רועד כשהמצבט ננעל על הפטמה המגורה שלה.
המצבטים מחוברים ביניהם בשרשרת מתכתית.
אני עובר לעמוד מאחוריה, משחרר את הידיים שלה, מחבק ומשעין אותה קדימה. נותן לשדיים שלה להטלטל באוויר.
מולנו היא רואה את עצמה במראה הגדולה, היא כל כך יפה עם המצבטים עליה.
כואב לה. היא מתחננת שאוריד את המצבטים. אם היא הייתה יכולה לראות אותי היא הייתה רואה שאני מחייך.
אני שם את הידיים שלה על השרשרת, המשקל של הידיים שלה מושך את המצבטים למטה, גורם לה לצעוק שוב.
אני נעמד מאחוריה ומתחיל לתת לה ספנקים. כל ספאנק מנדנד לה את הגוף, מטלטל את השדיים, גורם לידיים למשוך בשרשרת.
כשהיא מתחננת שאוריד את המצבטים, אני מפתיע אותה - את יכולה להוריד מתי שתרצי, אבל רק במשיכה...
היא מבועתת, מנסה למשוך, בוכה, לא מצליחה להוריד.
ספאנק חזק במיוחד מאחור גורם לה למשוך חזק יותר, מצבט אחד משתחרר, היא צורחת.
אני לוקח את הידיים שלה בשלי ומושך את השרשרת עד שהמצבט השני משתחרר גם הוא.
היא בוכה, רועדת.
אני מחבק אותה, מנשק לה את הדמעות ולוקח שוב את פטמה לפה.
הגוף שלה קופץ, הפטמות רגישות אחרי ההתעללות שעברו, כל מגע מכאיב והגירוי של היניקה והלשון שלי קשה.
אחרי ששתי הפטמות שוב מגורות מגיע התור של המצבטים לחזור למקום, כל אחד לפטמה הכואבת שלו.
אני מחזיר את הידיים שלה לשרשרת ומזכיר בחיוך - את יכולה להוריד מתי שרק תרצי
והיא מרימה אלי מבט, בוכה אבל מחייכת, לא רוצה אותם שם ויודעת שהיא לא רוצה שיירדו.
ועכשיו עם ההבנה הזו, יש לנו עוד הרבה זמן לשחק :)