יולי, חם בחוץ.
המדרכות מהבילות.
הלחות חוגגת.
על האספלט אפשר לטגן חביתה ובמקביל, באכזריות בלתי נתפסת, המדוזות מגרשות את כולם מהים.
אני נוסע לאיטי בשכונת המגורים השקטה בשעת צהריים מוקדמת.
אין בחוץ נפש חיה.
הילדים נשלחו כולם לקייטנות על ידי הורים מבועתים, שלא מבינים איך שוב הגיע הזמן הזה בשנה.
המבוגרים ספונים במזגנים, רובם בעבודה בשעה כזו.
אבל ר' בבית, עירומה על מיטתה הרחבה, מנצלת את שעות החופש הבודדות ביום במשחק עם עצמה.
מעבירה את הדמיון והמחשבות לנקודות הרגישות בגופה עם אצבעותיה, חודרת עם אצבע, שתיים ושלוש.
היא עסוקה בעצמה, בתחושות שלה, בתסכול שלה.
עוצמת עיניים ומדמיינת את המצבים בהם הייתה רוצה להיות לו רק יכלה.
מצבים עליהם עד היום יכלה רק לחלום.
שקועה בעצמה, גונחת ומתפתלת.
אני יודע בדיוק באיזה מצב היא נמצאת, ולו רק מעצם הידיעה שאגיע אליה היום בשעה לא מוגדרת של צהריים.
אני עוצר לרגע ליד הדלת, מסדיר את הנשימה ופותח אותה לאט, בשקט.
נכנס לביתה בצעדים שקטים ומביט סביבי, רואה איך כל רהיט בו צועק את נוכחותה.
פוסע לאט בין החדרים הלא מוכרים, מחפש, בשקט.
כשאני מוצא, נשען לאיטי על משקוף חדר השינה שלה ומסתכל פנימה.
מתענג על המחזה, על עיניה העצומות, ידיה הנעות במעגלים, על גופה המתפתל, המייחל.
היא משחקת עם עצמה כבר ימים, נוגעת בבית, בעבודה, במכונית.
רק לגמור אסור לה, בלעדי.
זה לא מצב שהיא רגילה אליו, קשה לה.
וההשפעה על הגוף שלה כבר ניכרת, ברורה בכל תנועות הגוף.
אני רואה איך גופה מתפתל כשהאורגזמה מתקרבת.
איך הגב שלה מתקמר, איך הראש שלה זרוק מעבר לקצה המזרן ופיה פעור בגניחה אילמת.
שואפת אוויר בניסיון להכיל את התחושות המשתוללות בגופה רגע לפני שתאלץ את עצמה לעצור, שוב.
לחכות לי.
היא לא מודעת לעצמה, לסביבתה.
לא שומעת את הרחש העדין של הרוכסן שלי כשהוא נפתח.
לא שומעת את צעדי השקטים, המתקרבים.
בתחושה של סיפוק אני טומן את עצמי בפיה הפעור.
גורם לה לפקוח עיניים נדהמות, רגע לפני ששפתיה מתהדקות עלי בהבנה.
אני נשען קדימה, נועץ את עצמי עמוק לתוכה, מרגיש אותה משתנקת סביבי ונשאר שם, בלחות החמימה העמוקה.
לוקח את ידיה בידי, מרחיק את אצבעותיה מהדגדגן הנפוח ומניח אותן עלי לחיבוק, כל גופה מתפתל, מייחום ומרצון לאוויר.
אוחז בשדיה המלאים בידי כנקודת משען ומתחיל לנוע.
היום שלנו רק מתחיל...