יושב ועובד על המיטה בחדר זר
מנסה להתרכז בכתיבה של מסמך מורכב בלפטופ שהבאתי איתי
מרגיש רגוע ומרוכז למרות שבדרך כלל זו לא סביבת העבודה הטבעית שלי
ידעתי מראש שיהיה לי הרבה זמן להעביר עם עצמי ואין שום סיבה שלא לנצל את השקט לביצוע של מטלות שכבר מזמן היו אמורות להסתיים
החדר ריק, שקט, סביבת עבודה אידיאלית
אני יושב לבדי על המיטה הרכה
על הרצפה, לרגלי, מונחת מזוודת העור הגדולה שהבאתי איתי
אני מחייך כשאני נזכר בדרך שבה העיניים שלה נפערו בחוסר אמון כשנכנסתי איתה לחדר
את הסירוב הראשוני שלה להתקפל ולהיכנס לתוכה, מקופלת בתנוחה עוברית, צפופה, לפני שהריצרץ העבה סגר אותה בפנים
שעה עוברת, מדי פעם עולים קולות גניחה מהמזוודה, נשימות כבדות
בהתחלה היו התפתלויות שנראו בבירור דרך העור הקשיח, עד שהגיעה ההשלמה, ההבנה שהיא שם עד שתצא
הגניחות שוברות את הריכוז שלי, מוציאות אותי מהעבודה שהבאתי איתי
מעלות בי צורך בכוס קפה חם, טוב, מבית הקפה השכונתי שנמצא ממש מעבר לפינה
שקט, אני אומר
אנחנו יוצאים לטיול
מרגיש את הטלטלה שלה כשהמזוודה מורמת משכיבה על הצד לעמידה
תוהה אם עכשיו היא מבינה את ההתעקשות שלי על כיוון הרגליים שלה עוד בהתחלה
אני מדמיין את העיניים הנפערות שלה בפנים, את המחשבות שרצות לה בראש
כשאני מגלגל את המזוודה החוצה, לרחוב
יודע שאף אחד מההולכים והשבים לא מסוגל אפילו לדמיין את תוכן המזוודה המתגלגלת לידי
את האישה היפה ששוכבת ערומה ומקופלת בתוכה
מגשימה פנטזיה ותיקה שלה ושלי
150 מטר מפרידים בין החדר לבית הקפה, אני הולך לאט, דואג לחמוק מהסדקים במדרכה
מזמין קפה חם, טוב
מוסיף גם קינמון
וחוזר חזרה
יודע שעבורה כל רגע כזה נמשך נצח, ארוך
כשהדלת ננעלת שוב מאחורי, בבטחת החדר
אני משכיב את המזוודה שוב על צידה וחוזר לעבוד
שומע את נשימת הרווחה הברורה שלה
יודע שהיא מרחפת בתוך העולם הפרטי שלה, בתוך החשיכה הצפופה שבה היא נמצאת
מתיישב בסיפוק שוב על המיטה, לוגם מהקפה החם וחוזר לעבוד עם חיוך
מזמן לא הייתי מרוכז כל כך
