לא סתם

שני גברים כסופי שיער, מכובדים בחליפותיהם ועניבותיהם ישבו זה לצד זה בחדר ההמתנה בוילה הפרטית בהתנחלות הקטנה במדבר יהודה.

אנשי כח, שררה.

מנהיגים, מורמים מעם.

בעלי עבר ביטחוני, ביטחון עצמי, ויוהרה, לא מעט יוהרה.

שניהם שייכים למחנה "הנכון" בעלי רזומה מפואר ומבט רציני בעיניים.

יושבים בחדר ההמתנה ומזיעים בחליפותיהם בחום הסתיו המחניק השורר שם, מביטים, נואשים במזגן הכבוי שעל הקיר.

יריבים עזים, בוטחים. לא מחליפים מילה זה עם זה.

מזיעים לאור הפלורסנט המהבהב.

מודים בתפילה חרישית על אנשי הביטחון המיומנים המוודאים כי מצלמות התקשורת נותרות מחוץ לחצר הבית ברחוב.

כאשר הדלת נפתחת הם נכנסים בזה אחר זה אל הסלון המפואר.

אל האדון המזוקן, נשוא הפנים הממתין להם בסלון ביתו, לבוש מכנסיים קצרים וגופיה דרכה מבצבצות שערות החזה השחורות והכרס הבולטת אשר טפחה עם השנים.

ישוב על כורסתו המפוארת, הוא מניד להם בראשו, מניח את הסיגר העבה אותו הוא מעשן במאפרה ומניח את שתי ידיו הפתוחות על מסעדי הכורסה ממתין לאתנן שיוגש.

בלא מילים הם נעמדים משני צדדיו, פותחים את החגורות ומשלשלים לקרסולים את מכנסי החליפה והתחתונים.

מניחים את שק האשכים הכבד בידיו הפתוחות של אדון הבית.

והוא בתורו חופן את שתי ידיו בחוזקה. גורם להם להתכווץ, לפרפר.

ואומר במבטא הרוסי הכבד המאפיין אותו - "להשתעל בבקשה".

https://www.youtube.com/watch?v=VEX71EYVvBY