לא סתם

סשן מכל סוג יכול לרוץ, להתפתח בדרכים לא צפויות

בתוכו, אנחנו הכי מתרגשים שאפשר, הלב על 200 והמוח, לא תמיד זה שמוביל

אנחנו לא תמיד יודעים איפה עוברים הקווים האדומים של הפרטנר שלנו, משהו שיכול להראות לנו מובן מאליו, פשוט וטריוויאלי יהיה בעיני הפרטנר בעייתי או אסור

ובטח בתוך סיטואציה שבה הסשן כבר בשלב מתקדם, כשהרצון לרצות אצל הנשלט אדיר וכשהשולט מזמן בספייס שלו, עצירה בגלל חוסר תיאום תהיה הכי דומה לפיצוץ של בלון

היא תוציא את כל הכיף מהסיטואציה, את ההיי של שני הצדדים. ותרסק לפחות אחד מהם למטה, מאכזבה, מבושה, מתחושה של ציפיה מפוספסת

 

זה גם יכול להיות היתרון הכי גדול שיש לקשר בדסמי על קשר ונילי, תיאום ציפיות מוקדם, הצבה של גבולות קשיחים ורכים זה פורפליי בפני עצמו

זה תורם להיכרות, עוזר לשחרר לחצים ולשים את שני הצדדים במקום הכי נכון, בלי שאחד יעשה טעות שתעלה לכולם ביוקר

וכשהדלת נסגרת, והיי פרוטוקול כבר בתוקף, סטיה מתיאום מוקדם תיצור נזקים תמיד. זה לא הזמן לדבר, לרדת ולחזור כי הסיטואציה כולה תהרס, כי הכוח של השולט באותו רגע, והרצון של הנשלט להתמסר אף פעם לא ישתלבו עם הרציונאל שאיתו היו מחוץ לדלת.

קשר תמיד יכול להתפתח, להשתנות. וגבולות אפשר להסיר, לא לשבור.

כשהמוח של שני הצדדים הוא זה שמוביל את ההחלטה, לא איברים אחרים. 

עוצם עיניים ומעלה זכרונות בעקבות שיחה שהייתה לי שהעלתה נשכחות

חוזר בערך ארבע שנים אחורה בזמן ליום שבו היינו יחד בירושלים

חשבתי הרבה על מה ואיך לעשות באותו יום עם אותה אחת שהייתה מיוחדת באמת

ירושלים זו העיר שלי, משם באתי, ויש בה ולה כל כך הרבה להציע

והלב של ירושלים מבחינתי הוא השוק

הריחות, הצבעים, האנשים

והאוכל, כל כך האוכל

אני לא יכול להסתובב בשוק בלי להגיד שלום, חלק מבעלי הדוכנים הם חברים ותיקים

מאפשרים לי לעשות את הקניות שלי מהמקרר מאחור, איפה שהם שומרים את הסחורה הטובה, זו שתצא לבסטה בחוץ עוד יום או יומיים

 

אז לקחתי אותה לשוק לסשן פומבי

כזה שגם יכיר לה את המקום שאני אוהב כל כך

וגם ינער אותה מבפנים

עד אז, להיות הצל שלי במפגשים היא כבר למדה

להיות נוכחת, ברקע, להמתין לי שאחזיר את תשומת הלב אליה

להיות נוכחת כדי לשרת, לתת מעצמה, מהזמן, מהמהות, בשבילי

הפעם רציתי לגרום לה לתת את המעמד של הנסיכה

את ההבניה הבסיסית שאנחנו יוצקים לנשים בחברה שלנו, את המעמד של הליידי שעושים עבורה

את הגאווה

את הדלת שנפתחת עבורה, את המשא שסוחבים עבורה, את הנחת המוצא הבסיסית כל כך בקשר רגיל, ונילי

 

אני לא אוהב להעביר סשנים פשוטים, מובנים

כאלה שבהם הצלפנו, חדרנו והלכנו

אני רוצה יותר

לגעת עמוק בנפש

להרעיד

לקחת חלק ממנה ולהתאים אלי

רוצה לבנות קומה על קומה

ולחוות יחד איתה את ההפתעה שבגילוי, יחד עם שלל התחושות, הטובות והרעות שנלוות למסע כזה

 

לא הסברתי לה מה ולמה, פרט להוראה הפשוטה להשאר תמיד צעד מאחורי, ולא לדבר אלא אם דיברו אליה

מסוקרן לראות איך היא תגיב

לקחתי אותה אחרי, עוצר בדוכן אחר דוכן

בחלקם זורק שלום מהיר

בחלקם נאלץ לעצור לשיחה ממושכת עם הבעלים

כשהיא תמיד ברקע, נוכחת, ממתינה

ובכל דוכן, נוספות שקית או שתיים, קניות של אוכל טעים הביתה

כששמתי לה את הראשונה ביד היה לה מבט של הפתעה על הפנים

כשהשניה הצטרפה האסימון נפל

בניתי את הסיבוב ככה שהשקיות הקלות יגיעו בהתחלה, הכבדות בסוף

והלכנו יחד

והיא, בניגוד למצב הרגיל שלנו, צעד מאחורי, סוחבת

עומדת עם השקיות ומביטה בי בוחר, מדבר

עם הכובד שמתווסף לידיים שלה בין דוכן לדוכן

את השקיות הכבדות אספנו מהדוכן האחרון

אלו שהופכות את המשא שלה מאנקדוטה לאתגר

ולפנינו הדרך למכונית, לא ארוכה, גם לא קצרה

ללכת דרך המון האדם בשוק ובמדרכות, תמיד צעד אחרי

 

והיא, אדומה כולה

בוערת מבפנים, בתוך סיטואציה שמעולם לא חוותה

היא שהייתה רגילה לכך שסוחבים עבורה, פותחים לה דלתות, מפנקים אותה בכל דרך

צריכה לעבור בטלטלה לצד האחר

חווה את ההשפלה מצד אחד, את האתגר שהצבתי בפניה מצד שני

לא מוותרת

אדירה

מתעקשת להשלים את המשימה, להראות לי שהיא יכולה

גם כשהדרך מתארכת

מגיעה למכונית כועסת, מושפלת, נבוכה

אחרי שנאלצה להתמודד עם סיטואציה שמעולם לא הייתה אף במשהו שקרוב אליה

פורקת את השקיות לבגז ומתיישבת, מרימה אלי מבט מחוצף, כועס

כדי שאכיל אותה

אתן לה לפרוק, לשחרר, להוציא את התסכול שלה החוצה

ולהיכנס עמוק עוד יותר למקום שבו רצתה כל כך להיות

כי צריך לדעת גם לשחרר ולהכיל אחרי מעצמה רגשית ופיזית

כדי לתת מקום לגדול

לתוך אותו מקום שונה, מיוחד

 

להרגיש פשוט שייכת

האדון האכזר החליט להרחיב את סל השירותים שלו

מהתעללות אישית, ממוקדת. כזו שתגרום לקורבנות שלו להיאנח, להתאמץ ולהזיע שלוש פעמים בשבוע תחת עינו הבוחנת

הוא החליט עכשיו שהוא יכול להתרחב, ולנסות שליטה מרחוק, גם ביום יום

העסקה פשוטה - להוסיף על תכנית האימונים גם תכנית תזונה.

גם כאן כהרגלו הוא מנסה להשקיע, ללכת עד הסוף.

בדיקות דם, שקילה שבועית, תכנית תזונה מותאמת למבנה גוף, ליווי של דיאטנית קלינית.

כי ברור שאם הוא בונה לי מסת שריר מטורפת אז גם היא צריכה להראות, בלי הפרעות אסתטיות מיותרות.

אבל לפחות במקרה הזה, עם כל הרצון הטוב, המקצועיות, והסדיזם המובנה (שללא ספק מסייע)

הוא פשוט נראה טוב מדי. תמיד רזה, תמיד שרירי.

זה ללא ספק עוזר לו בפוקוס הראשי שלו, אבל הוא לא חווה את אותן נקודות משבר בחיים שגרמו לקורבנות הפוטנציאליים של התכנית החדשה שלו לעלות במשקל.

אני לעומת זאת אלוף! בלעלות במשקל, לרדת, לעלות חזרה, לרדת שוב. כל כך הרבה ניסיון חיים משמעותי שלו פשוט אין. שהוא לא יכול להבין או להזדהות איתו

ניסיון כזה שחסר כדי להיות מסוגל לתפוס את הקורבן שלו במשברים בתוך התזונה ארוכת הטווח ולהקפיד עליה כדי שיהיו תוצאות נראות לעין, ניסיון שמאפשר לדעת בדיוק מה עובד, מה לא, ואיך באמת אפשר להתמיד.

אז עם כל הביקורת, חוסר האמון והפחד, החלטתי לתת לו לשחק בי כמו שפן ניסיונות, רק כדי להראות לו כמה אני צודק.

 

ואני... אולי אמצא כאן יום אחד את המתאימה שאיתה אוכל לנצל באמת את ניסיון החיים הזה בדיוק. לשלב שליטה, חינוך ואילוף עם מסע של ירידה במשקל.

מקלות, גזרים ובעיקר הרבה סיפוק הדדי מהשימוש הכי מועיל שאפשר לעשות עם בדס"ם

והתוצאות, יבואו לבד

אפשר להכאיב בדרכים שונות

אפשר להצליף

לקשור

למקם מצבטים בנקודות שונות בגוף

 

אבל שימוש באביזרים מרחיק בעיני

מבדל

 

אין תחושה שדומה למגע של עור בעור

לספאנק שניתח בעוצמה על ישבן, על שד

למגע של העור שמתחמם, מאדים תחת מגע היד

לגוף הצמוד אלי

המתפתל על ברכי

להתמסרות המורגשת כל כך כשלמרות הכאב

למרות הצריבה

למרות ההשפלה והבכי

היא ממשיכה להגיש לי את גופה

מבקשת שאמשיך

בחיוך

 

ויותר מכל

לטביעות האצבעות והיד שנותרות

מזכירות

משנות צבע וצורה משך ימים עד שנעלמות

 

יש משהו מסובך בלראיין מועמדים למשרה, מדי פעם אני פורק כאן את התסכול שיש לי מהשלב הזה, כאן למשל

מצד אחד, היכולת שלי לקרוא אנשים בצורה מהירה תמיד הייתה טובה. אני יכול לגבש רושם ראשוני טוב תוך שניות, כזה שלרוב רק מוכיח את עצמו לאורך הראיון.

מצד שני, בטח המנוסים שבהם מגיעים כשברור להם שהמטרה היא לשווק את עצמם, למכור מוצר שאותו הם רוצים להציג, אבל שלא בהכרח קיים במציאות.

המטרה של הראיון בעיני היא בין היתר להצליח לראות דרך אותו מצג, להבין מי באמת עומד מולי ולא רק מה הוא מנסה למכור לי.

בטח לפני אותו שלב קריטי שבו אני אגבש רשימה סופית של מועמדים שאחד מהם יקבל את ה"כן" המיוחל.

והרגע הזה מעצבן, כי כשאקבל מישהו לעבודה אני ארגיש מחוייבות כלפיו, לא אמהר לפטר גם אם תהיה אכזבה ראשונית. בזמן שהחלטה טובה יותר בשלב הסינון תוביל לתוצאות טובות בהרבה עם מועמדים שאחרי שיקבלו את ה"לא" יעלמו להם, יחד עם הפוטנציאל הגלום בהם.

 

הצד החיובי היחיד של כל הסיפור, בטח אחרי שדחיתי 90% ממאות המועמדים שפנו אלי, עוד לפני שלב הראיון.

הוא שאני יכול להבין, אולי קצת, את האתגר המפחיד שיש לנשים כאן בכלוב...

ועכשיו, בדיוק כמוהן, אני צריך לראות אם האינטואיציה הראשונית הייתה נכונה

אם תחושות הבטן שלי מאותו דייט ראשון מהיר של ראיון יהיו נכונות

ובעיקר אם לחתול בשק שבסופו של דבר אקבל לעבודה, יהיה את הפוטנציאל להתפתח לפנתר

בואי אלי

תביאי את עצמך, את גופך קרוב, צמוד

שבי לידי, ברכב, במסעדה, על ספסל בגינה ציבורית

ותרגישי את אצבעותי מטיילות על גופך

מלטפות, בוחנות

תרגישי את ידי מטיילת על הירך החשופה שלך

מתמקמת בנוחות בין רגליך, כשאצבעותי בדיוק על אותה נקודה רגישה כל כך בצד הפנימי של הירך

זה הזמן שלך, לשים ראש על ידי הגדולה, להתכרבל קרוב אלי

לחבק את ידי צמוד צמוד אליך בשתי ידיך

לתת לעוברים והשבים לראות עוד זוג רומנטי מחובק בפומבי, תמים כל כך

ולהרגיש את אצבעותי מתחפרות בבשרך, צובטות חזק, בדיוק בנקודה הנכונה

לא מרפות

גורמות לרעידות לרוץ מנקודת הכאב בירך הפנימית לאורך גופך

לנשמתך להעתק

רק כדי שתצמדי יותר, שתחבקי יותר, תינמסי לצידי

כדי שתייחלי לרגע שבו ארפה, תתחנני שיגיע

ובו זמנית תרצי רק עוד

עוד מהאינטימיות, עוד מהכאב

אחרי שארפה, וגם הרבה אחרי שנשמתך תחזור לסדרה

טביעות האצבעות שלי יוותרו שם על הירך הלבנה, הנסתרת

יישארו כמזכרת שתקחי איתך בימים והשבועות הקרובים

זו שתיוותר שם בין רגלייך

עד שניפגש שוב

 

גם בלי להסתכל מהצד אלה אף פעם לא כוחות

אני תמיד אהיה גבוה בראש ממך לפחות

רחב יותר, חזק יותר

אני אוכל להרים אותך בשתי ידיים ולזיין אותך באוויר, גם אם את חושבת שאת כבדה

ולא, זה לא מאמץ

שתי הידיים שלך יתאימו לאחת שלי

ואם אני ארצה להחזיק, את לא תוכלי לזוז

 

אבל אני לא רוצה, כי אלה לא כוחות

יש משהו קמאי ביכולת לתפוס בכוח, לרתק, ואז לעשות בך כרצוני

נכון

 

אבל הרבה יותר נכון

הרבה יותר כיף ומספק

לדעת שהגוף שלך מתעצב לרצוני כי ככה את מגישה לי אותו

לדעת שגם ברגע שבו הכי כואב לך, כשאת מחניקה צעקה או משחררת אותה

כשהעצבים בכל הגוף צועקים מהחבטה האחרונה

את תחזרי חזרה, תגישי את עצמך ותבקשי עוד

כשאת מחייכת, גם דרך הדמעות

 

אז זו באמת שליטה, באמת התמסרות

ואז, פערי הכוחות, גדולים כמה שיהיו, לא באמת משנים

אני מסתכל כאן, עובר את דרך הזכרונות אחורה בבלוג שלי

בבלוגים של מי שיצא לי להכיר

רואה איך המחשבות יוצאות החוצה

איך הזמן מוסיף, לרוב

ועדיין

יש עוד

הרבה

כמה שלמדתי, התנסיתי, עשיתי

ועדיין כיף לי לנסות עוד, לגלות עוד

כמו חנות ממתקים אין סופית שלא נגמרת

ואני, כל כך נהנה, פשוט לשלוח יד ולקחת

לטעום טעם חדש

אילוף, בטח בתחילת הדרך יכול ללכת בהרבה כיוונים

אחד הכיוונים המוצלחים יותר, שמאפשרים לקחת בעלות על הנפש דרך הגוף, זה האתגר של שלושת החורים

לא כולן רוצות, יכולות או חושבות שהן מסוגלות לא רק לאפשר לפרטנר להיות איתן אוראלית, אנאלית ווגינאלית אלא גם להנות בעצמן מכל אחד מהסוגים, ולאפשר אותו עד הסוף

לא כולן מסוגלות להגיע לאורגזמה יחד עם פרטנר, בטח לא מחדירה. ובלי לדבר על שרשור אורגזמות.

ואת השילוב של חדירה מקבילה, על מעבר מאחד לאחר ובחזרה לפעמים קשה לה אפילו לדמיין

הרבה יפחדו מאנאלי, יסתכלו עליו כחוויה כואבת, משפילה, לא נעימה. בטח לא כזו שאפשר להנות ממנה, לגמור ממנה

אבל הרוב המוחלט לא יבינו את האתגר הנפשי של מין אוראלי, פשוט כי כשניסו קודם הן שלטו בפעולה, ולא חוו גרון עמוק

זה אתגר לא פשוט לקחת נשלטת למסע דרך שלושת אלה, לעזור לה להנות ממין וגינאלי במלוא המנעד שהגוף שלה מאפשר, גם אם חשבה שלא מסוגלת קודם

לאפשר לה לא רק להגיד כן לאנאלי ולקוות שהחוויה הלא נעימה תיגמר מהר, אלא לרצות אותו, לבקש אותו, ללמוד להנות ממנו

אבל מעל הכל האתגר האמיתי לא שם. לאנאלי אפשר להתרגל עם תרגול, ללמוד לשחרר, ללמוד לקשר עונג לחדירה להתרגל לנוכחות.

וגינאלי מלא בחסמים, פסיכולוגיים, פיזיים. אבל הוא מראש רצוף בכל כך הרבה עונג שעוזר להתגבר עליהם עם מספיק סבלנות 

אוראלי, בטח עמוק ופאסיבי, זה סיפור אחר לגמרי. 

התחושה של המחנק, של הקלאסטרופוביה בחדירה. 

הדמעות שזולגות מעצמן, הריר הצמיגי, הגאג רפלקס שלא נשלט בהתחלה שהתוצאות שלו מפחידות, עמוקות. 

הצעקה הזו של הגוף לאוויר, של המוח שצועק לשחרר, לברוח, לדחוף. 

ומול כל אלה האילוף המתמשך להרפות, לאפשר

לפתוח את הפה, שוב ושוב, גם כשהנזלת זורמת עם הדמעות.

להוציא לשון

לשמור על הידיים במקום שלהן ולא לדחוף כדי להשתחרר כשהקלסטרופוביה כובשת

להרגיש שהגוף מאבד אוריינטציה ולהישאר

לנשום מהאף

 ולאט לאט ללמוד לא רק איך לאפשר את כל אלה, אלא גם להפוך לשותפה פעילה שלא רק נזהרת עם השיניים שלה, אלא יודעת להפעיל את הפה עד הסוף גם כשמשחקים לה מעבר לענבל.

ללמוד איך לשלוח גם בשיא המחנק את הידיים קדימה, לחיבוק ולא להדוף, להרפות

לתת לגוף להתמסר גם כשהכי קשה

וכשאתה מסוגל לקחת אותה לשם, לא רק פיזית, אלא לדעת להכיל את כל אלה, לתמוך, לבנות.

לתת לה להרגיש כמה אתה גאה בה, בכל נקודה, בטח כשהצליחה

לאפשר לה להיות מובנת, מוכלת, לא רק מובלת.

לעזור לה ללמוד להנות, אבל באמת, מכל האפשרויות שהגוף שלה מציע

אז אתה מסוגל גם לגעת לה בנפש, לא רק בגוף.