חוזר לבלוג שלנו, שטיפחנו בעמל רב – ולאו דווקא למקום מוכר.
היינו פה באתר תקופה לא מאוד ארוכה, כשנתיים לפני כ15 שנים (וואו) אחרי שהתגלגלנו לפה מחוויות כואבות...
היינו בדסמים, נשואים, עם היסטוריה, וחיפשנו משהו מאוד ספציפי, לאו דווקא בדסמי, וחשבנו שפה יהיה נכון לחפש אותו. מצאנו אותו – ומצאנו חברים ומכרים שונים ומשונים, שחלקם צעד איתנו דרך, חלקם עברו בחיינו בחטף והשאירו (או לא) חותם. התלהבנו, התחברנו, התאכזבנו.
ניסינו להיות אנחנו, וגילינו שבקהילה הזאת – זה לא תמיד עובד.
עזבנו את האתר. לא את העולם הזה, והעמקנו בו, בשלנו. נסיבות משפחתיות השתנו, ואז בריאותיות. ועדיין – היינו שם, החתולה המלכותית, ואני הייטק שלה. לא היה צורך בקולר (למרות שהיה) כי היינו כך – יין ויאנג. משלימים אחד את השניה, לרצונותיה ומאוויה. מלכתי הבלתי מעורערת.
מחלה. ניתוחים וטיפולים, מכל הסוגים. סטטיסטיקות, ואחוזים. העקבים קצת התקצרו וגם הכלובים, אבל עדיין היינו שם. גם ברגעים קשים, שמרנו על המסגרת שלנו,
בחדר המיטות ומחוצה לו (לפעמים היתה נעמדת מחוץ לרכב אם בטעות לא ניגשתי לפתוח עבורה את הדלת).
שברה את כל הסטטיסטיקות עם רצון עז לחיות, להשיג, להגיע למטרות שהקציבה לעצמה. נצחונות קטנים וגדולים. במקביל, הכינה אותי, בתת מודע, לחיים שאחרי.
שיחות ומחשבות לרוב. גם על החלק הבדסמי. אני לא ונילי שנים, אבל התאהבתי בנערה וגדלנו יחד לתוך העולם הזה, יוצרים במדויק את השלם.
המון ספקות איך ובאיזה מובן זה ישתלב כעת בחיי...
אין באמת דרך להיות מוכן לכך כשזה מגיע.
במיוחד כשאנשים לא יודעים שמדובר לא רק באשתי, החברה הטובה שלי, המאהבת הפרועה שלי והשותפה לכל ההרפתקאות – אלא גם למלכה שלי, בעלת האורגזמות והזקפות שלי, לה סגדתי במשך יותר מ-20 שנים מגיל מאוד צעיר. איך נפרדים מהמלכה הבלתי מעורערת, מושא האהבה הגדול של חיי?
הסתובבתי פה בשבוע האחרון. ניסיתי לכתוב את הטקסט שרציתי והגעתי למסקנה שלא יהיה משהו שאהיה שלם איתו. במקביל הצצתי לראות מי פה, יש שמות מהתקופה ההיא, יש מוכרים ויש פחות, יש שהלכו וחזרו, יש שנעלמו בתהום הזמן.
בסוף החיים חזקים יותר מהכל. גם הנטייה הפנימית לבדסם שלא מאמין שאדחיק. בינתיים פורק, מתאבל, משתף את מי שנכון בחלק הזה של חיי.
אולי אחזור לסיבוב אחר, לבד, שונה, אחר.
הייטק בלי חתולה.