המסע של חתולה והייטק

סמאק! היא מנחיתה את השוט. העור מאדים, צורב. סמאק! שוב עור פוגש בעור, בעוצמה בלתי מתפשרת.
ציפורניה מטיילות על העור הלבן, מותירות צרור שובלים אדמדמים ברורים. הם יהיו אדומים בבוקר המחרת.
היא התקינה אותם באותו הבוקר ולק הבורדו משוח עדיין למשעי. סקסי. מהפנט.
הציפורן נאחזת בתחתית הפטמה ונמשכת בתנועה סיבובית, מייצרת את אותו כאב חד, מענג ומוכר.
המגף המדהים האדום, אולי גולת הכותרת של האוסף המכובד שלה עליו עמלנו רבות, נשען בנון-שלאנטיות על קצה הכסא,
קרוב לשק האשכים המתוח היטב עם רינג. השק אדום ונפוח, זכר לסדרת בעיטות קצרות וחדות מאותו מגף.

היא מזדקפת ובוחנת את תוצאות "עבודתה" בעיון רב. עיניה מצטמצמות מעט, חיוך קל של שביעות רצון מתפשט על שפתיה המאופרות בקפידה. צליל העקב על הפרקט מוליך אותי למחוזות רחוקים.

"שב על הרצפה", היא מורה, ממקמת את עצמה על קצה הכסא, מכינה עצמה לסיבוב נוסף של משחק עם מגפיה עם האשכים הדואבים. היא נועצת את קצה מגפה ימינה ושמאלה, מזיזה את "תכשיטי המשפחה" קלות.
עת התרצתה, דורכת עם הסוליה על הזין בעדינות אך בהחלטיות. היא יוצרת קשר עין, לוכדת מבט, לא שובעת מתשומת הלב והתשוקה המוקרנת ומוחצת את הזין בסיבוב, כאילו היא מכבה את הסיגריה שלה.

גניחה חנוקה נשמעת, ספק יבבה. הריגוש עולה, גואה. ואני – אינני מרגיש כלום.
מנת חלקי התמצתה עד כה בתשוקה עזה, בכמיהה למלכתי, ברצון העז לשרתה, להיות תחת מגפיה. עיני קרועות לרווחה.

היא שולחת יד ומציתה לעצמה סיגריה, נושפת לכיווני. התרגשותה ניכרת, עיניה נחות עלי וחיוכה מתרחב לרגע, רק לרגע קט.
הארשת הרצינית חוזרת.

"עכשיו תורך, כלבה שלי".

היא מוסרת את רצועת הקולר של העבד והשוט לידי מלכתו המסורה, להמשך טיפול. היא מתקרבת אלי, ואני מגיש לה את השוט שלה וסרגל המתכת שהפקידה בידי למשמרת. אני מסתובב על ברכי, מפנה את ישבני אל-על ומחכה לשריקת השוט באוויר.

* * * * *
מבוסס על סיפור אמיתי 😄 - עוד, בקרוב....