המסע של חתולה והייטק

נופל על צידי, מותש. ברכיי אדומות מהישיבה הממושכת עליהן, שרירי גבי התחתון מוחים עקב
הפוזיציה הלא נוחה בהם שהו משך זמן רב, רב מדי. הדם חוזר ללשוני ושפתיי אחרי שימוש יתר אינטנסיבי של שתיהן.
וכל זה עוד מבלי להזכיר את ישבני הבוער והאדמדם כאחד, זכר להצלפה הגונה וחדירה ארוכה ולחלוטין בלתי מתפשרת.

מצאתי תנוחה נוחה וכל ניע גורר מחאות קולניות מקבוצת שרירים אחרת. גם את נוזל הסיכה הניגר מאחורי איני עושה כל מאמץ לנקות. לפני דקות הותרתי מסט רצועות הידיים/רגליים שמותירות אותך בתנוחה כפופה, בלתי אפשרית.

גם הן עייפות, על הספה מולי. מרים את עיניי ובוהה בהן, באהבה, בהערצה.
מלכתי יושבת-שוכבת על הספה, סמוקה ומעט מתנשפת זכר לאורגזמה החזקה האחרונה,
האוראלית. הגבירה נשענת עליה, מניחה ראשה בשקע חזה של מלכתי, מנשקת את קימור שדה המלא והיפה.
למותניה עדיין חגור הסטראפ-און השחור שלנו, שלי. מלכתי מתיישבת זקופה,
מחזירה את נשימתה ומדליקה לעצמה סיגריה. היא רוכנת לעבר הגבירה ומנשקת אותה על
שפתייה המלאות, לוחשת משהו על אוזנה. שתיהן מסתכלות עלי, מחייכות.

מריץ בראשי תמונות וסרטים, חושב אחורה על הערב המופלא הזה ותוהה: מה לעזאזל חשבתי?
יש לי מלכה מופלאה אחת. מאיפה התעוזה הזו, לחשוב שאוכל להסתדר עם שתיים?

* * * * *

הכל התחיל בעוד אחת מאותן שיחות על פנטזיות והגשמתן. השיחות שלנו בחודשים האחרונים
מאז התחלנו ללכת בדרך הפכו לגלויות ונינוחות. אין צורך בהרבה סודות וחששות. דברים מושמים
על השולחן גם אם לא בהכרח מתממשים. קל יותר לומר לחשוף בפשטות דברים שהיו מטלטלים עולמות אחרת
(ראו סוף הפוסט הקודם שלי לדוגמא).

באותה שיחה דיברנו על רצונה לאפשר לי חוויה שהיא ראי לזאת שהייתה הראשונית שלה – לחוות אישה אחרת.
דווקא אני חשבתי על שתי נשים שולטות. יכולתי לראות זאת בעיני רוחי: שתי אמזונות תמירות קשוחות ולא מתפשרות,
אוחזות בשוט וחוגרות סטראפ-און, מכניעות אותי ללא תנאי מתחת למגפיהן.
כמובן, בהיותי גבר (גם אם לא ממוצע) רוחי שילבה גם מעט girl-on-girl action כי גם לרוחי מותר לפנטז.

מלכתי התעלמה מההערה והמשיכה הלאה. באותה עת לא ידעתי עד כמה הגלגלים המשיכו לנוע והיכן יעצרו. על זה אומרים –
be careful what you wish for ...

* * * * *

חזרתי הביתה מנסיעה בשעת לילה, מעט אחרי חצות. פותח את הדלת לתפאורה לא שגרתית:
הבית מואר ע"י נרות שמוקמו אסטרטגית. מולי, על הספה שמול הדלת ישבו שתיים:
מלכתי הנערצת וגבירה נוספת, אותה זיהיתי מאחת מאותן מסיבות שישי בלילה.

שתיהן נותנות בי את אותו מבט חודר רציני. הלסת שלי ברצפה והגלגלים עובדים בפול טיים במוח. מה הגבירה עושה כאן?
מבט קל נוסף ב"מלתחה" של הגברות לא מותיר מקום לספק.
"מה נתקעת שם? על הברכיים, מבט לרצפה" מלכתי מצווה בקול שקט וצלול. איני צריך תזכורת
נוספת, וכורע בזריזות. מנסה לגנוב מבט נוסף בזוית עיני, אבל נקודת מבטי מאפשרת לי לראות
רק שני זוגות מגפיים.
אדום ושחור, כספרו של סטנדאל.
הזוג האדום קם ומתקרב אלי בצעדים מדודים, קליק-קלאק העקבים כשעון המחשב את קיצו לאחור.

מלכתי מרימה את פני אליה, חיוך רחב, חם ואוהב, עובר על פניה לפני שהן מרצינות. היא מחווה לעבר חברתה.
"ברך את חברתי הגבירה לשלום". אני מסתכל לעבר הגבירה ומתחיל לומר משהו כשראשי נדחף אל עבר הרצפה.
"ככה מברכים? מי חינך אותך בצורה קלוקלת כזו?" היא זועמת.
אני זוחל בזריזות על ברכיי, מגיע למגף השחור המבריק. לא מעז להרים מבטי, אני מתכופף
ומנשק את המגף השחור הימני, ואז את השמאלי.
"ברוכה הבאה הגבירה למעונה של מלכתי" אני מברך תוך השפלת המבט.

"כפי שנראה מלכתך לא חינכה אותך מספיק והייתה רכה מדי. אני כאן כדי לעזור לה לשנות את זה".
האמת? בקושי הקשבתי לה. מנסה לחשוב שני מהלכים קדימה לצפות את הבאות, הלב על 140, יותר מכל שיעור ספינינג.
לאן כל זה הולך?

הגבירה כיבתה את הסיגריה. "אפשר?" שאלה. כנראה נענתה בניע ראש כי היא קמה ויישרה את שולי חצאית הויניל שלה.
היא ניגשה לתיק שניצב ליד והחלה להוציא מתוכו שלל אביזרים.
מלכתי הורתה לי להתפשט בזריזות. חזרתי לתנוחת הכריעה והרגשתי את ידיה של מלכתי עונדות לצווארי את הקולר שלנו,
בתנועות מדודות ובטוחות.

המשך יעלה מחר/מחרתיים (לא לדאוג כבר כתוב ומוכן, עובר הגהות אחרונות).