עונג

החיים מתקנים כל דבר מעוות !!!

דממה.

לגימה מהשמפניה.

מבט עמוק לעיניים.

שילוב אצבעות .

נשימה עמוקה.

לב הומה.

עתיד.

שתי צעירות יפות מאוד יושבות על ידי בבית הקפה.

השיחה קולחת .

מידי פעם פירצי צחוק רועם מנסרות את חלל בית הקפה .

היושבים סביב  מרעיפים מבטי זעף ותמהון.

תשומת ליבי מופנית לרגליהן המתחככות אחת ברעותה.

קעקוע בקרסול המפנק קעקוע בירך.

הן לא מודעות לרחשי הסביבה.

קולן מהדהד ומאיים לאתגר חלק מהיושבים סביבן.

עיני תרות אחר אצבעותיהן השלובות.

אפשר עוד אספרסו ארוך ?

אני מבקש מהמלצרית , כדי לתרץ את הישארותי כאן.

אין על דיזינגוף !!!

הגוף שועט קדימה .

הנפש נשארת מאחור.

ראיתי פתק קטן על המקרר:

היי אבא.

אל תשכח לנשק אותי לפני

שתלך לעבודה.

מתלהב בערב.

חושב בלילה.

מפוכח בבוקר.

מצאתי עצמי דוחף את אמא בעגלת נכים לאחר נפילה ושעות מתישות בבית החולים הצפוני.

טופס השחרור מהמיון מתנופף בידי השמאלית האוחזת בו ובידית העגלה.

השעה 03.45 לפנות בוקר.

על כתפי הימנית מתנדנד לו תיק  קטן המכיל פריטים החשובים לאמא.

חולפים על פני שומר מנומנם שנלחם נואשות בעייפות, בכניסה לבית החולים.

תעברו משם ... הוא פולט ומצביע על דלת זכוכית צדדית.

העגלה חומקת מבית החולים לחניון ענק הפתוח תחת כיפת השמיים ,לעבר הרכב הבודד והמרוחק המעיד על תפוסת החניון שהיתה כאן.

שקט תהומי .

אפילו רחש מכוניות מרוחקות לא נשמע בשעה זו.

אמא , מה שלומך ? אני שואל.

כואב אבל יהיה בסדר.

שים על עצמך סוודר היא מבקשת ממני.

אני פותח את דלת המכונית שליד הנהג .

מקרב ככל האפשר את הכסא גלגלים למושב המיועד לאמא.

אמא , אני לא רוצה להכאיב לך , בבקשה תעזרי קצת .

גופה מסרב בתוקף .

לאחר תחבולות רבות שארכו כ 20 דקות נוספות , הצלחתי .

קיפלתי את הכסא גלגלים ודחפתי למושב האחורי.

הרכב החל מסעו חזרה ומחשבותי נתונות לגורל המצפה לי.

משהו כאילו עצר בי.

ממשיך להסתכל על העולם בדיוק באותו מבט כשהייתי ילד.

נפעם מכל פרח יפה.

מריח אותו ונהנה מתהליך הבריאה.

רואה בחורה יפה צועדת לקראתי , בוחן אותה מלמטה למעלה ו... עוד פעם נפעם ממעשה הבריאה.

מתבונן על תינוק שרק התחיל ללכת ועל אימו המשגיחה עליו במבטה הדואג.... נפעם ומתרגש.

מכיר איש או אישה חדשים ... נפעם .

כל העולם מחייך אלי.

ההרים והחורשות יפים מאוד בעיני.

לא בא לי להוריד את המשקפיים הוורודות מעיני.

תענוג לי.

שישי  בצהריים .

בית הקפה הקבוע בדיזינגוף .

רואה את המצעד הרגיל של הבנות היפהיפיות הטורחות לצעוד לפני.

אבל כמו ספר פתוח שאני עסוק בקריאת התוכן שבו , הגעתי לתחתית העמוד והבנתי שרק קראתי ולא באמת ניסיתי להבין.

מחשבותי היו נתונות לאותו יום שלישי בבוקר, רגליים ארוכות  ובהירות השעונות ליידי, על החלון הקידמי של הרכב שעליהן גרביונים אדומים ותחרה יפהיפיה המעטרת  את הירכיים.

כל זה שייך למלכתי הנעימה ואלי .

באתי לביקור בנוף ילדותי.

נשענתי על גזעו של עץ התות .

ידענו שנינו ...רק לנו זכרונות משותפים.

בהיותי נער שיכן אותי עץ התות בין ענפיו.

שם שמתי משטח עץ סמוי ומעליו השקפתי על הנערות היפות שחלפו על המדרכה הסמוכה לו.

את הדברים הנוספים שבוצעו על אותו משטח, בין ענפי העץ ,החלטנו לא לספר לעולם.

רק נגלה ששם החלו חיי ה בי די אס אמים.

הוי חברי הטוב ... עץ התות ההוא .