עונג

מצאתי עצמי דוחף את אמא בעגלת נכים לאחר נפילה ושעות מתישות בבית החולים הצפוני.

טופס השחרור מהמיון מתנופף בידי השמאלית האוחזת בו ובידית העגלה.

השעה 03.45 לפנות בוקר.

על כתפי הימנית מתנדנד לו תיק  קטן המכיל פריטים החשובים לאמא.

חולפים על פני שומר מנומנם שנלחם נואשות בעייפות, בכניסה לבית החולים.

תעברו משם ... הוא פולט ומצביע על דלת זכוכית צדדית.

העגלה חומקת מבית החולים לחניון ענק הפתוח תחת כיפת השמיים ,לעבר הרכב הבודד והמרוחק המעיד על תפוסת החניון שהיתה כאן.

שקט תהומי .

אפילו רחש מכוניות מרוחקות לא נשמע בשעה זו.

אמא , מה שלומך ? אני שואל.

כואב אבל יהיה בסדר.

שים על עצמך סוודר היא מבקשת ממני.

אני פותח את דלת המכונית שליד הנהג .

מקרב ככל האפשר את הכסא גלגלים למושב המיועד לאמא.

אמא , אני לא רוצה להכאיב לך , בבקשה תעזרי קצת .

גופה מסרב בתוקף .

לאחר תחבולות רבות שארכו כ 20 דקות נוספות , הצלחתי .

קיפלתי את הכסא גלגלים ודחפתי למושב האחורי.

הרכב החל מסעו חזרה ומחשבותי נתונות לגורל המצפה לי.