גבולות המגדר

לפעמים אני חוזרת לגיל 16 בראש. כשצעקות קטנות ממלאות את המוח, עולות ומפוצצות כל וריד וריד.

אני שומעת רק הד. אני מרגישה איך כל כולי מתמלאת באש. איך אני קוצפת.

אני נזכרת ברומן שלי עם הכאב, את הרגעים שהייתי יושבת ומרגישה את פרקי הידיים מדממות.

את השליטה שהכאב היה נותן לי. את החופש שהיה ממלא אותי אז.

היום זה אסור. 

ובכל פעם שמשהו בי גועש אני נזכרת ישר אחורה.

כמו ילדה מתבגרת שלא יודעת להכיל דבר.

ברגעים האלו עוצמת עיניים ויכולה לדמיין את השוט שלך עובר על הגב שלי. במהירות, בלי רחמים.

הייתי אז מרחפת בספייס משלי עד שהכל היה נגמר.

עד שהכל היה אחרת...

העיניים נסגרות ואתה שם.

הייתי יכולה לספר לך עליך.

על איך זה הרגיש שנכנסת לתוכי. בלי רחמים.

שזיינת אותי כל כך חזק.

והיה לי טוב שם.

היה יכול להיות פשוט.

אם הייתי אישה כפי שנכתב להיות.

הייתי מקושטת כמו שמצופה מאישה.

ואתה היית נטרף רק מלהביט בי.

אבל אני מי שאני.

רחוק מהמגדר.

קרוב לפנטזיה.

ועוד לא מצאתי גבר אחד.

שיכול להבין כיצד להתמודד עם אישה שכמותי.

כזאת שלא נולדה להיות רגילה.

כשכולי בחבלים שלך, אלו שאתה כל כך אוהב. אני בוהה בפנים שלך ואתה תמיד כל כך משועשע.

הידיים שלי שורפות מהחבל ומהשפשוף החם על פרקי הידיים.

הירכיים שלי מיוזעות מהפישוק הגדול שפישקת אותי למענך.

הגוף שלי צמוד לשולחן העינויים שלך ואתה מנגן משחק בי כמו צעצוע.

אבל אף פעם לא מצליח להבין, מה גורם לי להיפתח.

אבל אתה חושב שקלטת אותי מזמן הא?

הגוף שלי נראה כאילו הכל פתוח בתוכי.

אבל המעולים שבפנים עדיין לא נפתחו.

וכנראה שלא תמצא מפתח

תמיד יש משהו מתוק בהתחלות.

משהו שנותן הזדמנות. נקודת פתיחה.

מצאתי את עצמי כאן שוב. את הידיים שלי מקלידות במרץ על הדף ולא רוצות לעזוב.

לפעמים הייתי רוצה, להניח את הידיים, להחביא את הסטיות עמוק בתוכי ולהטביע אותם.

אבל כנראה שעמוק בפנים הן רוצות רק לעלות ולצוף החוצה.

הבנתי שיש לי צורך להוציא.

במקום שבו לא יודעים מי אני. מה אני.

את הפנטזיות שאסור לדבר עליהן. את הבושה, הכאב והפיתול.

שיהיה בהצלחה.