לפני 15 שנים. 21 במאי 2009 בשעה 22:50
מדהים אותי כל פעם מחדש
איך אני כלכך מאופקת כשבפנים אני סוערת
איך אני כלכך שקטה כשבפנים אני צועקת
איך אני כלכך מרוחקת כשבפנים אני רוצה להתקרב
איך אני כלכך מחייכת כשבפנים אני עצובה
איך אני כלכך קורנת כשבפנים אני בוכה
ואיך אני לא מצליחה להראות ולהביע אהבה בדיוק כשהיא שם
סוערת, מבלבלת, מרגשת, מכילה את כולי.
דווקא אז אני כלכך מחביאה.
