יומני היקר...

אני מרגישה אותו, מנסה לחדור לתוכי, לנבכי נשמתי...
מנסה לקחת את כל הפרטיות שלי.
ואני נלחמת על כל פיסה.
נלחמת, עומדת, בועטת. מנסה לשמור משהו לעצמי
ולא תמיד מצליחה.
ואני מתגרה, "מה ההשלכה...?"
אבל הוא מנסה שוב, לא מפסיק.
אני רואה שקשה לו איתי ואני מנסה להרפות, להיות פחות מאופקת
ולא מצליחה.
זו לא רק מלחמה פנימית, אולי זו כבר מי שאני?

היה לי קשה היום.
כלכך קשה...
מצד אחד להגיד לו "לא" ומצד שני הרצון הזה
להרפות, לתת לו, להכניס אותו לעוד מקום.

היה לי כלכך קשה היום.
כמה אפשר להישאר מולו חתומה?
והוא שואל שאלות שהמענה עליהן דורש ממני לנבור ולחפור ולחשוב
והתשובה עליהן אף פעם לא פשוטה
וגלגלי המח רצים להם ללא הפסקה.

דברתי והוצאתי וחשפתי עוד קצת. עדיין משתדלת להישאר חזקה מולו.
כלכך הייתי זקוקה לחיבוק שלו, לנשיקה.
אפילו כשהיה מתח גדול בנינו במסעדה, ממש התאפקתי שלא להתקרב אליו
לחבק, לנשק, להרגיש אותו.

אחרי שנפרדנו, לא יכולתי לחזור הביתה. הייתי צריכה קצת זמן.
מצאתי את עצמי מסתובבת במעגלים עם האוטו, המחשבות רצות.
לא זוכרת אפילו מה....
דמעות זולגות ושיר מתנגן לו ברקע.
טלפון קטע הכל. חזרתי למציאות. חזרתי הביתה. מתנתקת שוב...