אחרי מס' שיחות במסנג'ר קבענו להיפגש.
מייל קצר ולקוני מצידי-18:30, קפה קפה, א"ת ישן. כמו שקבענו?
הוא ענה-תתיפייפי!
כאילו שכשאני יוצאת לדייט, אני לא. כאילו שבמיוחד בשבילו, אני צריכה.
האמת...המילה הזאת ישבה לי שם...הרגשתי שאני עושה יותר.
השעה הלכה והתקרבה, הרבה זמן לא הרגשתי כך, כבר חודשים (מאז...)
והבטן מתהפכת. זה לא שהוא יותר מאחרים, לא יודעת אם לשייך את זה להתרגשות מסוימת
או הפחד מעוד אכזבה, כאשר האחרונה הייתה מפח ממש...
לא יודעת מה אני רוצה יותר, שימצא חן בעיני או לא (וזה כבר נושא בפני עצמו לא?)
ואז הוא הגיע. איש רגיל לחלוטין. משקפיים, חולצה ורודה-איש הייטק "מרובע".
אמרנו שלום. הבטן כבר בסדר.
הפוך גדול דל שומן בלי קצף רותח (מאוד).
תבקשי רשות, הוא אומר, לשתות.
חייכתי. אני עושה מה שאני רוצה!
רק לא מובן לי...למה אני לא שותה? מה עוצר בעדי?
משחקת עם הכפית, לא שותה אבל גם לא מבקשת (הקפה כבר לא כלכך רותח)...
מצחקקת, נבוכה? המומה? ממי?
ממנו-שהוא מעיז או ממני-שאני משתפת פעולה.
וזה ממשיך...תעמדי. נבחן אותך. מה אני, בובה? אף אחד עוד לא ביקש ממני להיות דוגמנית.
והוא מתעקש...אני כבר לא מצחקקת...הוא קצת מעצבן!!
לא עוברים הלאה והמבוכה הנעימה הופכת להיות כבר משהו אחר וזה מלווה במבטיו אשר חודרים
לי לתוך הראש וגורמים לי להוריד מבט.
אני תמיד יכולה לקחת את התיק וללכת ( תמיד קובעת להגיע עם הרכב שלי..מן נתיב בריחה)
אבל אני עוד שם. לא סתם שם, עומדת-כמו גדולה.
לא מצליחה להסתיר את מבע התסכול שלי...מבקשת רשות ויושבת.
הוא אומר תודה, כאילו שיש בתודה הזאת נחמה שתעביר את מה שאני מרגישה (יש בזה קצת).
ערב מעניין...משחק מוחות...כוחות...(עוד יש בי ספק שאני תמיד אפסיד?).
ושיהיה ברור, למרות כל זה, אני עדיין טיזרית אמיתית. העיניים המדברות, החיוך הכובש...
אפילו תנוחות ישיבה מסוימות, מילים מבוררת היטב. אין אחד שאחרי דייט איתי לא רוצה עוד
(יהירה? אז עד הסוף....רוצה עם הלשון בחוץ...) הרי אני כובשת יעדים, נאמר לי לא מזמן
(ובעצם שם גם מאבדת כל עניין).
נפרדים יפה, אפילו פרח הוא נתן-הוא בכיס שלי (ניצחתי!!).
ואז, צביטה בלחי ו...."נדבר".
נדבר??? אחרי כל הערב הזה??? מוזר...
אבל....פלא שאני מוצאת את עצמי חושבת עליו וכותבת מילים אילו??
אני חושבת שאני רוצה עוד.
לפני 15 שנים. 1 במאי 2009 בשעה 23:19
