יומני היקר...

יש ימים כאלה שאסור להתקרב אליי.
זורקת חיצים לכל הכיוונים, לא מובנת בכלל,
כל דבר שאגיד יקבל מובן אחר,
יתעצם.
אפילו לעצמי קשה לי להסביר.
אין באותו יום שקט נפשי וכל דבר מטריד אותי,
כולם מעצבנים
ואף אחד בעצם לא אשם.
יש ימים שאני נכנסת לאוטו ומרוב מחשבות אני אפילו לא זוכרת
את הדרך שעברתי ואיך הגעתי ליעד.
המחשבות מתערבבות ואין אחת ספציפית,
הכל מטריד ונראה גדול.
יש איזה רגע ביום הזה שאני מנסה לאסוף את עצמי, נושמת, מתמקדת, בוחנת
מנסה לגמד את כל הבעיות. להתמודד.
שמה הכל במגרה בראש...
יש פעמים שאני סוגרת אותה ושוכחת...בורחת
ויש פעמים שהיא לא נסגרת...
בימים האלה אני כלכך קשה, כולם סובלים. אפילו אני.
ואז אני כועסת על עצמי, מלאה ברגשות אשמה וחרטה... (לא מודה).
אין הרבה ימים כאלה והם בדר"כ חולפים אבל זה כמו נשורת....
המטען שהם משאירים.