כבר שבוע שמנסה לכתוב אבל מוחקת הכל.
לא מצליחה לבטא את עצמי,
הכל יוצא לי מאוד חלול, רדוד משהו...
למה כשיש לי כלכך הרבה להגיד אני שותקת
למה כשמקננים בי רגשות רבים אני מעדיפה להשאיר אותם בפנים ולא לשתף?
הפחד הזה שמישהו יכיר אותי כמו שאני
בלי מסיכות, יביא אותי למקום בו לא אוכל להיות מוכלת
עומדת, מצפה ללא מענה...ללא עניין.
הפחד הזה משתק אותי כל פעם מחדש.
ואז אני מרגישה מרוחקת כלכך, מתרחקת, מתמודדת עם עצמי לבד
עם רגשותי, חששותי, ספקותיי, מחשבותיי
הכל נשאר בפנים, מאיים עליי כי עוד לא הצלחתי להפנים
שדווקא כך אני תמיד מפסידה
והרי מילים אלה נכתבות כרגע, אך לא ממש זורמות דרכי
במלחמה של ההגיון מול הרגש, ההגיון תמיד ינצח.
לעיתים הייתי רוצה להיות שונה, פתוחה, לדעת להביע את העוצמות האלה,
לא להיתקע, להיכנס דרך דלתות, לעשות רעש
לא לנסות להיות בלתי נראית כדי לא להפריע.
המפלצת הזאת שלעיתים מתעצמת בתוכי רק מפני שאני כלכך מסתירה, המפלצת הזאת
שמתעצמת ברגעים מסויימים מאחר ואני לא מצליחה לשתף ...אני יודעת שבסוף תתפוצץ.
תתפוצץ לי בפנים.
לפני 15 שנים. 20 באוגוסט 2009 בשעה 16:09