דברים שבלב

בספירה של כמה ימים כבר עברו

מאז שהחיים נעצרו

והעולם הפך אחר

ואני כבר לא ממהר

כי אין לאן ובשביל מה

ולא כי המדינה מרגישה עקומה

אלא בגלל כל כך הרבה לבבות שנשברו

אנשים טובים שנפצעו

וצלקות שכנראה לעולם לא יגלידו

לא משנה מה כולם יגידו

ואולי יותר מהכל מתגעגע לשגרה

אבל חושש לצאת מהפינה

להחליף את המדים בחולצת מחוייטת

וללבוש עליי ארשת מחוייכת

נראה לי פתאום לא אנושי

כאילו שזה כבר לא אני

והלב ממשיך לפעום, אבל לאט

ואולי אני צריך חום, רק מעט

כזה שיגרום לי שוב להרגיש חי

ולהיות מסוגל להגיד לעצמי - די.