|
|
|
בין השפיות לשיגעון
בין דם והדי פיצוצים
לבין פגישות וחוזים
רגע אחד נושם אוויר מפוייח
ורגע אחר עוטה פרצוף מחוייך
הקושי והריחוק
גרמו לי להבין מה אני צריך בדיוק
צריך לנצל כל הזדמנות לאוויר
כדי לחזור בחזרה בלתי שביר
בפעם העשרים ושתיים 💔
https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=45610&postid=333100
הופכת לשיגרה
והחיים הנורמליים, עם בית ועבודה
מרגישים כמו מציאות אבודה
ואי אפשר כבר למצוא רגע של שקט אמיתי
וכל מה שקורה סביב מרגיש כל כך אישי
לצרוח או לברוח זה לא באמת ריאלי
אז ממשיכים לחיות בעולם בנאלי
לחיות מיום ליום בלי לתכנן את מחר
ורק לכתוב צוואה לדאוג למי שנשאר
אז השבוע חגגתי (מסתבר) 150 ימי מילואים מאז ה-7.10, יש לא מעט עם הרבה יותר שבניגוד אליי לא זכו
באפשרות של לנסות לשמר את השגרה (ובעיקר את הקריירה) בעולם הנורמלי, ממנו כולנו נחטפו לפני יותר מ-7 חודשים.
והמוח והגוף לומדים להסתגל מהר יותר ויותר מכל חזרה משם לכאן, או משם לכאן.
השינוי הזה ממוד של נורמליות למוד של לחימה
שינוי שהיה בלתי נתפס בפעם הראשונה
הפך למובן, ומקובל
ולנורמלי
הזוי.
והנשמה שנשרפת עוד קצת בכל כניסה ויציאה מהרצועה, רק כי יצאנו (שוב) בידיים ריקות, ולא החזרנו אף אחד הביתה.
וייסורי המצפון שאולי לא עשינו מספיק, למרות הידיעה שהם שם לא בגללנו - לא נותנים לנפש מנוחה.
ואני רק חושב על הפעם הבאה, ואיך לעשות דברים טוב יותר.
ואף אחד ללא יוצא מן הכלל לא חושב רק על עצמו, או על איך להיזהר ולהישמר
והפחד, לא רלוונטי כי הוא רק מפריע
וכולם יוותרו בלי לחשוב פעמיים על הנורמליות, והחיים השקטים
יוותרו על הכל רק בשביל לחזור
איתם.
תזכורת על מה ולמה אנחנו נלחמים, יוצא לרגע לנשום אוויר דווקא כאן ומבין שאסור לעצור וצריך למצוא את הכוחות להמשיך. תמיד.
בספירה של כמה ימים כבר עברו
מאז שהחיים נעצרו
והעולם הפך אחר
ואני כבר לא ממהר
כי אין לאן ובשביל מה
ולא כי המדינה מרגישה עקומה
אלא בגלל כל כך הרבה לבבות שנשברו
אנשים טובים שנפצעו
וצלקות שכנראה לעולם לא יגלידו
לא משנה מה כולם יגידו
ואולי יותר מהכל מתגעגע לשגרה
אבל חושש לצאת מהפינה
להחליף את המדים בחולצת מחוייטת
וללבוש עליי ארשת מחוייכת
נראה לי פתאום לא אנושי
כאילו שזה כבר לא אני
והלב ממשיך לפעום, אבל לאט
ואולי אני צריך חום, רק מעט
כזה שיגרום לי שוב להרגיש חי
ולהיות מסוגל להגיד לעצמי - די.
חיבוק ללילה.
אבל כזה שמגיע עם בת אדם עם לב ענק שמחוברת אליו.
צריך.
בלי שינה
ואיך אפשר לכבות את הראש
אפילו לכמה רגעים
בלי פלאשבקים
בלי דאגות
רק שקט
ושלווה
ששכחתי כבר איך היא מרגישה
לנשום עמוק לתוך חיבוק מלטף
לאגור כוחות
לנגב דמעה
ולהמשיך
כי
אין
דרך
אחרת.
אוויר.
קטנה מבצבצת באפילה האיומה
בהתחלה היא מחממת ונעימה
ולרגע הלב מתחמם
מול הפרצוף המיתמם
ואז החום לפתע מתגבר
ועוד משהו בי שובר
והקרן המחממת
הפכה לשורפת
