דברים שבלב

אז השבוע חגגתי (מסתבר) 150 ימי מילואים מאז ה-7.10, יש לא מעט עם הרבה יותר שבניגוד אליי לא זכו

באפשרות של לנסות לשמר את השגרה (ובעיקר את הקריירה) בעולם הנורמלי, ממנו כולנו נחטפו לפני יותר מ-7 חודשים.

והמוח והגוף לומדים להסתגל מהר יותר ויותר מכל חזרה משם לכאן, או משם לכאן.

השינוי הזה ממוד של נורמליות למוד של לחימה

שינוי שהיה בלתי נתפס בפעם הראשונה

הפך למובן, ומקובל

ולנורמלי

הזוי.

והנשמה שנשרפת עוד קצת בכל כניסה ויציאה מהרצועה, רק כי יצאנו (שוב) בידיים ריקות, ולא החזרנו אף אחד הביתה.

וייסורי המצפון שאולי לא עשינו מספיק, למרות הידיעה שהם שם לא בגללנו - לא נותנים לנפש מנוחה.

ואני רק חושב על הפעם הבאה, ואיך לעשות דברים טוב יותר.

ואף אחד ללא יוצא מן הכלל לא חושב רק על עצמו, או על איך להיזהר ולהישמר

והפחד, לא רלוונטי כי הוא רק מפריע

וכולם יוותרו בלי לחשוב פעמיים על הנורמליות, והחיים השקטים

יוותרו על הכל רק בשביל לחזור

איתם.