|
|
|
ועליה יש לשלם.
בזריקת קוביה, בכל יום מחדש, משך שבעה לילות:
1. הלילה את הולכת לישון קשורה.
2. הלילה את הולכת לישון עם מוצץ בפה.
3. הלילה את הולכת לישון עם זין בפה, בלי לבלוע לפני.
4. הלילה את הולכת לישון אחרי שבירכת בלילה טוב, כולל ליטוף ונשיקה, עשרה רהיטים בבית.
5. מחר, שלוש פעמים במהלך היום את עוצמת עיניים לחמש דקות ברצף. בסיומן את שולחת לי הודעה, בעיניים עצומות.
6. הלילה את ממציאה עונש חינוכי לעצמך.
זה התחיל ב-21 יום והמשיך לחצי שנה שהיא לא נוגעת באוכל בלי רשות. גם לא פרי, גם לא חטיף. הפה שלה ומה שנכנס אליו, כמו כל השאר, שייך לי. כשהיא איתי היא מחכה לאישור כדי לגעת בסכו"ם, ספק נהנית ספק מתענה מהריחות העולים מהצלחת ומפעילים את בלוטות הרוק. כשזה זרע שהיא אוכלת, היא מחכה לאישור לבלוע ואז פותחת פה גדול שאראה שגמרה הכל. אני לא אוהב שאריות. כשהיא לא לידי היא מבקשת בטלפון או בהודעה, יושבת מול הצלחת ומחכה לרשות מבעליה. היא לא מבקשת אלא אם האוכל כבר מונח על הצלחת, חם ומוכן לאכילה. גם כשהיא לא לבד, גם אם היא בארוחת צהריים עם חברה; האוכל על השולחן והיא מקווה שאדונה זמין בטלפון כדי לתת את הפקודה ולשחרר אותה לאכול. לפעמים אני לא זמין; לפעמים אני זמין אבל מתעכב בכוונה. לפעמים על זה אני חושב כשאני מזיין אותה, על איך ישבה וחיכתה ואיזה תירוצים מצאה כדי להסביר לחברה למה היא מחכה ולמה היא לא אוכלת. לפעמים אני נותן לה משימה קטנה לפני שאני מרשה לה לאכול. אתמול, למשל, כמה וכמה נשים בתור לשירותים של הקניון הצליבו רגליים בסבלנות עד שהיא גמרה בשבילי בתא הקטן, בשקט שלא ישמעו, כדי שתוכל לאכול את הסנדוויץ' שהכינה לה. כבר חצי שנה שהיא לא אוכלת בלי רשות. כלבה מחונכת.
הבוקר שאלתי אם היא רוצה הפסקה קטנה. קצת קשה לה בימים האחרונים עם כל מה שיש לעשות ועם מעט הזמן שיש לנו יחד ובעיקר עם המחסור בשינה ראויה לשמה, שחשבתי לתת לה מעט מנוחה. רציתי להוריד לה משהו מהראש, שתאכל היום כרצונה. היא סירבה בלי לחשוב.
התעקשתי.
היא חשבה על זה, ובנימוס שבין אמירה לבקשה - סירבה שוב.
חתיכת בתזונה קשוחה.
הצייתנות משתלמת.
שומן הילדה מתמוסס לאיטו ויורד למטה, אל בין הרגלים.
הבטן משטחת
הכוס משמין
וצומחת אשה אמיתית.
שפחה.
הצעצוע היה יהיר.
הצעצוע קיבל משימה.
הצעצוע קיבל חופש לבחור: מתי, מה וכמה לאכול.
הצעצוע לא עמד במשימה.
לצעצוע אין יותר חופש לבחור.
הצעצוע יבקש רשות לפני כל פיסת מזון שתכנס לפה.
לא לפני שהאוכל מוכן, אלא אחרי.
בדיוק לפני הביס הראשון.
הצעצוע יחכה לתשובה.
אם קיבל "לא", לא יאכל.
אם לא קיבל תשובה, לא יאכל.
אם קיבל "בתאבון", יאכל.
הצעצוע יישב מול צלחת מלאה וימתין לאישור.
עד סוף יולי את יורדת קילו. לא יותר ולא גרם פחות.
פ'. אולי האות הכי אכילה שיש. יש כל כך הרבה שהוחלט על פסטיבל פ' שלם. ארבעה ימים של פ' ורק פ'. הולך להיות טעים. רק שהאותיות הטובות נגמרות והולכות, מוצאות את דרכן הרחק מהכובע ובמורד הגרון. תתחילי לתכנן את ו', למשל. זה ייקרה מתישהו. בינתיים, בתאפון. תהני כל עוד את יכולה.
אז מה עוד היה לנו ב-ח'? חזה עוף בצורת אסקלופ בפטריות, שום ויין לבן, על בסיס פסטה פפרדלה. היה טעים. ואחרי ה-ח' המוצלח הגיעה אות משובחה אף יותר: ס'. הו, כמה דברים יש ב-ס'. בבוקר סנדוויץ' (חלה עם חמאת בוטנים, שאריות מיום ה-ח'. מחוכם.] בערב, סיני-יפני: ספרינג-רול עוף וירקות, סוגים שונים של סושי (ויתרה על הסשימי), סנדוויץ' יפני (עם ספייסי טונה). עכשיו היא התחילה גם לאכול את האותיות עצמן לפני הארוחה. מהכובע ישירות למערכת העיכול. היה טעים. מחר אות חדשה.
בסוף החליטה לאכול רק זין וזרע כל היום
ולחכות לחצות, לתחילת היום הבא.
היא לא אוהבת זוקיני, מה לעשות.
הפעם הגרילה ח' ולא יכלה לבקש אות מוצלחת יותר.
זה יתחיל בחצות ודקה עם חלה, חומוס וחמוצים, אולי אפילו חביתה.
פתאום זה נראה כמו סעודת מלכים.
למחר, ומתוך הרעב של היום, הכינה כבר רשימה שלמה שכולה ח'.
נראה מה ייצא מזה.
בתאבון.
היא במצוקה. אחרי יום שלם בו אכלה רק קורנפלקס (למה לא קציצות למשל?), היא לא מצליחה למצוא שום דבר לאכול שמתחיל ב-ז'. רק זין, זיתים וזרע, וקשה לומר שזה משביע במיוחד. עזרה, מישהו?
שישי: חופשייה לאכול כרצונך (בתנאי כמובן שהמאכל נגמר באות ט'). שבת: אני בטוח שיש המון מאכלים שמתחילים ב-ק'. מקסימום תשארי רעבה. שבט קלום.
