זה התחיל ב-21 יום והמשיך לחצי שנה שהיא לא נוגעת באוכל בלי רשות. גם לא פרי, גם לא חטיף. הפה שלה ומה שנכנס אליו, כמו כל השאר, שייך לי. כשהיא איתי היא מחכה לאישור כדי לגעת בסכו"ם, ספק נהנית ספק מתענה מהריחות העולים מהצלחת ומפעילים את בלוטות הרוק. כשזה זרע שהיא אוכלת, היא מחכה לאישור לבלוע ואז פותחת פה גדול שאראה שגמרה הכל. אני לא אוהב שאריות. כשהיא לא לידי היא מבקשת בטלפון או בהודעה, יושבת מול הצלחת ומחכה לרשות מבעליה. היא לא מבקשת אלא אם האוכל כבר מונח על הצלחת, חם ומוכן לאכילה. גם כשהיא לא לבד, גם אם היא בארוחת צהריים עם חברה; האוכל על השולחן והיא מקווה שאדונה זמין בטלפון כדי לתת את הפקודה ולשחרר אותה לאכול. לפעמים אני לא זמין; לפעמים אני זמין אבל מתעכב בכוונה. לפעמים על זה אני חושב כשאני מזיין אותה, על איך ישבה וחיכתה ואיזה תירוצים מצאה כדי להסביר לחברה למה היא מחכה ולמה היא לא אוכלת. לפעמים אני נותן לה משימה קטנה לפני שאני מרשה לה לאכול. אתמול, למשל, כמה וכמה נשים בתור לשירותים של הקניון הצליבו רגליים בסבלנות עד שהיא גמרה בשבילי בתא הקטן, בשקט שלא ישמעו, כדי שתוכל לאכול את הסנדוויץ' שהכינה לה. כבר חצי שנה שהיא לא אוכלת בלי רשות. כלבה מחונכת.
הבוקר שאלתי אם היא רוצה הפסקה קטנה. קצת קשה לה בימים האחרונים עם כל מה שיש לעשות ועם מעט הזמן שיש לנו יחד ובעיקר עם המחסור בשינה ראויה לשמה, שחשבתי לתת לה מעט מנוחה. רציתי להוריד לה משהו מהראש, שתאכל היום כרצונה. היא סירבה בלי לחשוב.
התעקשתי.
היא חשבה על זה, ובנימוס שבין אמירה לבקשה - סירבה שוב.
חתיכת בתזונה קשוחה.
לפני 14 שנים. 4 בנובמבר 2009 בשעה 12:57
