יותר ממה שאנחנו אוהבים לאהוב, אנחנו אוהבים לשנוא.
לאהוב זה קשה. זה דורש.
דורש להסתכל פנימה. דורש לראות החוצה.
דורש להבין את עצמך. לקבל את מי שממול.
דורש להכיל, לחבק, להיות, לשמוע, להקשיב, לוותר.
אבל בעיקר זה דורש ממך להיכנס לנעליים של זה שמולך. לראות את העולם דרכו.
אבל לשנוא? לשנוא זה קל. אפילו כיף.
לשנוא, יושב על הצומת שבין חוסר הבטחון העצמי שיש בנו לנרקיסיזם שאנחנו מתכחשים אליו.
לשנוא ממלא בתחושה של סיפוק כי אני שונא משמע אני טוב יותר - כי אם יש מישהו שמצליח לגרום לי לשנוא אותו כנראה שזה מגיע לו. ואם זה מגיע לו, בהכרח אני טוב יותר ממנו.
(וזה מעניין, כי אם מישהו שונא אותי, הוא כנראה סתם טיפש שלא הבין. (נרקיסיזם, כבר אמרתי?).
ולשנוא בקבוצה זה כבר אורגזמה קבוצתית.
כשכל קבוצת הייחוס שלי שונאת אדם או אוכלוסיה אחרת זה כל כך נכון וצודק להיות חלק מקבוצת הייחוס. זה מרגיש כל כך משמעותי להיות בצד הנכון של החיים.
ובעיקר, זה בסך הכל דורש ממך להסתכל על העולם דרך העיניים של עצמך, וסוף סוף לדעת שאתה צודק. הרי כולם חושבים כמוך.
לא סתם חושבים - שונאים.
ובינינו, בחיים הסתמיים שלנו, כמה פעמים כבר יוצא לנו להרגיש כל כך חזק שאנחנו טובים.
ואם כל כך נעים לשנוא, אולי בכלל לשנוא זה טוב?