סיסטרא

לפעמים אני מקווה שיש מקום כזה שקוראים לו לאיבוד ואליו יכולים ללכת כשקצת נמאס מכל המסביב. 

ללכת לאיבוד.

לפעמים אני פוגש אנשים שהלכו לאיבוד. רובם לא אהבו את זה. פחדו.
ובכל פעם אני תוהה מחדש, למה כל כך הפחיד אותם ללכת לאיבוד. האיבוד הזה נמצא בתוך עצמך. מקסימום תושיט יד לעצמך ותצא מהאיבוד.

ופעם אחרי פעם אני מגלה שהם לא הלכו לאיבוד בעצמם.
הם הלכו לאיבוד מעצמם.
וזה באמת עלול להיות קצת מפחיד.

מאז אני מאחל לעצמי לפעמים ללכת לאיבוד בעצמי.
אנשים שהיו שם מספרים שנחמד שם.

אנשים.
אתם זן כל כך מתיש. כולכם. בעיקר המיוחדים שבכם.

לכל אחד יש דעה על כל דבר, כאילו ההגדרה העצמית שלו תלויה ביכולת שלו להשפריץ חלקיקי מידע לא רלוונטיים.
לכל אחד יש צורך להביע את העליונות המוסרית, אינטלקטואלית, חברתית, מצפונית, סביבתית, פוליטית, מקצועית, וואטאבר שלו, כאילו הוא צריך להשאיר חותם כלשהו על היקום. כאילו זה מעניין מישהו.

מה רע לכם להסתכל פנימה במקום החוצה?
מה אתם מפחדים לגלות שם?

והאמת היא שכולנו חבורת כלים שבורים, צולעים ופצועים, מלאים בחלומות שבורים ושאיפות כבויות שמסתובבת בעולם ומנסה להסתיר את השריטות שלה על ידי זה שנצביע על אלה של אחרים.

אנושות, את באמת פויה.

כל המוות הזה עושה אותי חרמן

יותר ממה שאנחנו אוהבים לאהוב, אנחנו אוהבים לשנוא.

לאהוב זה קשה. זה דורש.
דורש להסתכל פנימה. דורש לראות החוצה.
דורש להבין את עצמך. לקבל את מי שממול.
דורש להכיל, לחבק, להיות, לשמוע, להקשיב, לוותר.
אבל בעיקר זה דורש ממך להיכנס לנעליים של זה שמולך. לראות את העולם דרכו.

אבל לשנוא? לשנוא זה קל. אפילו כיף.
לשנוא, יושב על הצומת שבין חוסר הבטחון העצמי שיש בנו לנרקיסיזם שאנחנו מתכחשים אליו.
לשנוא ממלא בתחושה של סיפוק כי אני שונא משמע אני טוב יותר - כי אם יש מישהו שמצליח לגרום לי לשנוא אותו כנראה שזה מגיע לו. ואם זה מגיע לו, בהכרח אני טוב יותר ממנו.
(וזה מעניין, כי אם מישהו שונא אותי, הוא כנראה סתם טיפש שלא הבין. (נרקיסיזם, כבר אמרתי?).

ולשנוא בקבוצה זה כבר אורגזמה קבוצתית.
כשכל קבוצת הייחוס שלי שונאת אדם או אוכלוסיה אחרת זה כל כך נכון וצודק להיות חלק מקבוצת הייחוס. זה מרגיש כל כך משמעותי להיות בצד הנכון של החיים.
ובעיקר, זה בסך הכל דורש ממך להסתכל על העולם דרך העיניים של עצמך, וסוף סוף לדעת שאתה צודק. הרי כולם חושבים כמוך.
לא סתם חושבים - שונאים.
ובינינו, בחיים הסתמיים שלנו, כמה פעמים כבר יוצא לנו להרגיש כל כך חזק שאנחנו טובים.

ואם כל כך נעים לשנוא, אולי בכלל לשנוא זה טוב?

כל כך הרבה חוסר בטחון עצמי טמון בכינוי "שולט".

רוב האנשים די פשוטים להפעלה.
הם מונעי צורך.
תבין מה הצורך וקיבלת את קוד ההפעלה.

אנחנו חיים בדור כזה שכל אדם הוא מורכב ורגיש ומבין ומעמיק. (בכאילו. כי רובנו סתם הולכים לאיבוד רוב הזמן)

וזה שילוב של הצורך שלנו להיראות והיכולת שיש לנו להשמיע.
אבל בעומק, קוד ההפעלה שלנו* פשוט מאוד.

בסך הכל שלוש הנחות מוצא שמובילות למסקנה:

1.לכל אחד יש צורך.

2.כל אחד יעשה הכל כדי להסתיר את הצורך, כי חשיפה עלולה להפוך לפגיעה.

3.בשלב כזה או אחר בחיים, כל אחד יעשה הכל כדי לממש את הצורך. במקביל לניסיון להמשיך להסתיר אותו.

לכאורה מורכב.
בפועל: נרשמים לכלוב.

* אזרחי הכלוב

**זכר- גם נקבה במשתמע.

***לפעמים פשוט זה באמת מורכב.

****מורכב זה טוב.

המרחק הגדול ביותר ביקום נמדד בין הערך העצמי של א.נשים מסוימים בכלוב, לבין הערך האמיתי שלהם בעולם האמיתי.

ככל שאתה יותר מלא בעצמך, כך נשאר בך פחות מקום לאחרים.

שזה נהדר כשמסביבך יש חבורה של טיפשים. 

אומרים עלי שאני משוגע.

אבל אני פשוט זוכר דברים הפוך.