כבר ימים יש אוירה מוזרה בבית.
הוא מרגיש שמשהו לא בסדר ואני...
אני לא יכולה להסביר.
אני מרחפת,מחייכת כל היום בלי סיבה הגיונית,כל היום בטלפון...
הודעות אדומות,ירוקות...
שמה אוזניות רק כדי לשמוע את הקול שלך...
פאקק הקול שלך...
אתה מחרמן אותי במילה אחת ומצחיק אותי במילה אחרת...
אני יודעת שההתנהגות שלי משונה,אני מעצבנת אותו ואני לא מסוגלת להפסיק...
אין לו כבר כוח להתנהגות הזאת...
אליי...
הוא מנשק אותי מהר וחזק,נושך אותי יותר מידי חזק, אני מרגישה עד כמה הוא עצבני.
אין לו סבלנות לשחק והוא מסובב אותי לדוגי ואומר לי "להחזיק את עצמי פתוחה מולו"
הוא יודע עד כמה זה מביך אותי להיות חשופה ככה אבל זה לא משנה לו כרגע...
הראש שלי נשען על הכרית ואני מושיטה שתי ידיים אחורה ומפסקת את עצמי בשבילו.
הוא לא זז,נותן לי להישאר ככה...
חשופה,מפוסקת ונוטפת...
אני מתחילה לזוז באי נוחות,שונאת שהוא גורם לי להרגיש ככה.
הוא קם?
אני משחררת את הידיים וחוזרת לשכב...
נרדמתי?
פאקק נרדמתי??
הדלת של החדר שינה סגורה ואני שומעת 2 קולות מהחדר השני..
ממ אז ארז גם פה...
פאק אין לי כוח להתלבש ואני נאנחת בחוסר רצון.
לוקח לי דקות ארוכות עד שבכלל יש לי אנרגיה לזוז ואני
מוצאת חולצה ומכנס שזרוקים בבלאגן שיש לי ליד המיטה...
מתלבשת ויוצאת מהחדר.
רק אוהד בסלון, "לא שמעתי את ארז ?"
"כן אבל הוא היה רק לכמה דקות."
"איך ישנת?"
"בסדר,אני מצטערת שנרדמתי"
"נרדמת רק אחרי שיצאתי מהחדר זה בסדר"
"עדיין,אני מצטערת כנראה הייתי שפוכה"
"לא לא היית שפוכה, פשוט לא היית איתי"
"מה?"
"אני לא יודע עם מי היית שם במיטה בדוגי,אבל אני חושב שזה לא היה איתי"
"שטויות אוהד"
"הייתי איתך,כנראה שסתם הייתי עייפה וסורי אם התנהגתי מוזר"
"תמר..."
"ככה אני מרגיש,אני מרגיש שלא היית שם"
רציתי להגיד לך שאתה צודק,רציתי להגיד לך שאתה לא מדמיין את זה.
אבל לא אמרתי דבר...
מעולם לא רציתי כל כך לא להיות הזונה של שניכם.
