אני יושבת בספה בבית שלכם והמזגן על 20 מעלות, לא קר לי, לא בטוחה שגם חם לי.
הג'ינג'י יושב בפינה מרוחקת ומסתכל עליי, הוא נראה מבולבל.
היא אמרה לי שבכל פעם שהיית עולה במדרגות ונכנס לדירה ליד אז הוא היה רץ לדלת ומתיישב,מחכה שתיכנס, מחכה שאבא שלו יכנס ולא מבין למה אתה מחוץ לדלת ולא בא.
הוא לא מבין מה קורה, הוא לא משחק ולא קופץ על הכיסא שלך כמו פעם.
כמו פעם...
הדירה הזאת ספוגה בכם, ספוגה בזיכרונות ואני יושבת על הספה ולא מסוגלת לזוז, לא מסוגלת להפסיק לבכות.
מרגיש כאילו הדירה גוססת, אבל זאת רק דירה, שולחן וספה אפורה וחבוטה, 2 כיסאות כתומים מזעזעים והכיסא שלך שנראה גדול יותר פתאום.
עוד מעט יהיו פה אנשים אחרים, מישהו אחר יעבור לפה וכל רעש שאני אשמע מהקיר לא יהיה שלכם וכל צחוק שאני אשמע לא יהיה שלכם.
לא יהיה יותר קפה בשעות מוזרות של הלילה ולא יהיה יותר ריבים בכאילו על הטמפרטורה במזגן, את לא תעירי אותי באמצע הלילה יותר כי יש לך ג'וק בדירה, או תשבי איתי לגלידת בשילובים מוזרים שהמצאנו ואני לא אשב איתך יותר בבוקר במשך שעות כשאתה חוזר מהעבודה, ואני לא אכין לך תה שבכלל לא תשתה.
הכאב משתק הכל וגורם להכל להיות חשוף.
סופו של עידן...
זה מה שאמרת בצהריים והרגשתי איך אני נשברת שוב, לא רציתי שתעזוב וחיכיתי שתצא כדי שאני אוכל להתפרק בלי שתראה את זה.
יש שעות ביום שזה מרגיש טיפה יותר טוב, אבל אז משהו יזכיר לי שזה נגמר ולא משנה כמה אני מנסה, אני לא יכולה לא להרגיש שהמשפחה שלי התפרקה.
אני מרגישה כל כך תלושה, כל כך כואבת.
כאילו ניתצו אותי למיליון רסיסים ואין שום דרך לחבר משהו בחזרה.
החוקי בית אומרים סיגריה אחרונה בכל פעם שמישהו הולך, אבל אין יותר בית ולא תיהיה סיגריה אחרונה יותר...
