פשוט אני...

הכל כמעט איבד משמעות,
כל יום הוא שיכפול של היום הקודם והדבר היחיד שמשתנה זה אני.
אני יכולה כמעט להרגיש את ההשלכות של המצב כרגע.
אני יודעת ששנים מעכשיו והזיכרונות מהזמן הנוכחי יחרטו לי,אני כבר יודעת שיהיו לי סיוטים, אני אפילו יודעת שריחות מסוימים יעשו לי טריגר.
אני יושבת מולה והיא מדברת על השכן שמנסה לרצוח אותה ואת אחותי.
אני יושבת מולה והיא מתחננת אליי שאני לא אנסה להרוג אותה שוב.
אני שוכבת לצידה בלילה ושומעת איך היא נחנקת, את הזרם הקבוע של האויר במכונה המזורגגת הזאת ואז צרחות...
צעקות של אנשים שבאים לפגוע בה בסיוטים שלה.
היא בוכה שוב, מאיימת להתאבד ולפגוע בעצמה.
היא בוכה שוב, שאני לא יעזוב אותה לבד.
היום היא שכחה איך כותבים את האות א'.
היום היא שכחה שאני קיימת.
אני רוצה לשכוח את הקיום שלי בעצמי.