|
|
|
העור שלך צריך להיצרב. מכאב.
הישבן שלך יהיה אדום. דואב.
הדגדוגים ברגליים, הנשיכות בשדיים.
זה מה שאני רואה כשאני ממצמץ.
אני מדמיין פורקן.
מפנטז זונה.
חולם אותך על 4, מתרפסת.
אל עולם חדש את נכנסת.
כמה קל זה לשקוע בעיניים זרות.
עיניים בוהקות. עיניים בוערות.
בחושך.
קרן משיכה אפלה שגוררת אותך אל שום מקום.
כמה זה קל ליפול אל תהום.
כמה זה קל להמשך אל הבור.
אל החום.
אל אותו אתה קדמון.
חבל.
אני אפס ומלך במיטה ריקה.
אני מפשיט וחונק במבט, בשתיקה.
אני רוצה אותך, מי שתהיי, על הרצפה.
אני אפס ומלך שכולו סטייה.
אני אכילס, אני הוא אטלס, אני גדול ו...קטן.
אני אוהב ושונא את עצמי החרמן.
אני חולם אותך, חולם עלייך, מעליי ומתחתיי.
אני נווד תודעתי שלא יודע לומר: די.
אני מלך.
הצידה סימני השאלה.
אני מלך.
זה עניין של תודעה.
מנטרה לא סדורה.
דועכת במהרה.
רכבת שהאיצה את עצמה מהמסילה.
שומע? אני מלך.
אתה לא שם לב, זה בורידים.
אני מלך!
אז מה אם אני נחבא אל הצללים.
מלך.
אפילו לא שולט בממלכה אבל...
מלך.
זה עניין של תודעה.
זה עניין של מחשבה.
הכוונה עצמית שקטה... מדי ... בקלות נבלעת.
לא בדיוק מלך.
לא מולך בדבר.
משותק. מהורהר. בנפשו.
מלך.
היו היה לו כתר, ושיער, על הראש.
מלך.
בנשימות סדורות אהיה שוב למלך.
בסדר, הבנתי, הלאה, ניצחת.
אוקיי, שיקרתי, לא הבנתי, למה?
האם זה משהו בתדר שאני משדר?
האם זהו כאוס מתוכנן שאני בוחר?
אגרוף ועוד אגרוף ועוד אגרוף, ואיכשהו אני על הרגליים.
אוי השקיות מתחת לעיניים.
אוי המשקל שעל הברכיים.
האם בסדר המעוות שלך, בסוף אני קורס?
מדמם על המזרן ועד לנשימה האחרונה?
אולי זה אתה, אולי זה אני.
יקום, קיום, בתוכי.
אין רגע של שקט, רעש בלתי פוסק,
ואיכשהו, ברגעים מקודשים של שקט, כל כך לבד.
בסדר, הבנתי, זה גדול עליי.
מה הלאה?
רק לאחרונה גיליתי לתדהמתי שרוב האנשים לא מתעוררים בבוקר ומשחזרים את החלומות שלהם.
שרוב האנשים לא יושבים במשרד ביום חמישי ועדיין חושבים על החלום של ליל שני.
וכך אני אגב בכל חיי הבוגרים. חי בחלומות, משחזר אותם אחרי שהתעוררתי וזוכר אותם גם שבועות קדימה.
וזה גרם לי לחשוב, שמא זה התת מודע שלי זועק עליי ממעמקים.
הרי אם אני חי בתשוקה גדולה את חלומותיי, אז מה לעזאזל אני עושה בחיי האמיתיים?
אולי זו הדרך שלו להעיר אותי.
אולי העובדה שאני זוכר את חלומותיי זו הדרך שלו להבהיר לי, שאני כל כך רחוק מצורתי האמיתית.
ללא קשר לתקופה הנוראית אותה כולנו עוברים, אני מרגיש לעיתים קרובות מדי קצת כמו חי-מת.
קם בבוקר, עובד רוב היום, חוזר הביתה לאשה ולילדה, קצת משחק, קצת מחייך, הקטנה הולכת לישון וכך גם כל שמחת החיים שלי.
בשעת ההרדמה הזומבים נחים סוף סוף.
זה נוראי.
התחושה של אני חייב אחרת מרחפת עליי ללא הפסקה.
זו גם הסיבה מדוע אני חוזר לכאן לאחרונה.
חוזר והולך כמובן.
אני זקוק לריגוש, וזה לא מעניין אותי אם אני למטה או למעלה.
האם אני חובט או נחבט.
האם אני כואב או מכאיב.
ברגע אחד גדול של משבר, מצאתי את עצמי לפני כחודשיים מחפש מפלט אמיתי באינטרנט. ממש בתשלום, דבר שלא עשיתי עד כה, וכך זה גם נשאר.
מעבר לפיזי, שכחתי גם איך זה מרגיש שצוחקים איתך, מתרגשים איתך, מבינים איתך את הדקויות הקטנות של היקום.
לא טוב היות האדם לבדו - כך אומרים. וצודקים כמובן.
זה בודד עד כדי נעלם.
הבדידות הורגת.
אותי.
בודד במדבר האינטימי.
אני צריך נהגת מלווה.
אולי זה כי אני אישיות לא רצויה,
אולי זה כי שנים רבות עברו, אבל פעם המקום הזה היה הרבה יותר כיפי.
כן גמילה. לכו לפוסט הקודם.
מרגיש שהמוח עובד שעות נוספות ובקטע טוב.
מרגיש שעומד ללא צורך בחומר ההוא.
מרגיש שבא לי סשן - מכל כיוון כלשהו.
בלאט.
