Days Of Burning

האתגר הכי גדול הוא לא ה-למה. 
האתגר הוא ה-מה. 
לעבור בהצלחה את תהליך העיבוד מבלי ללכת לאיבוד.
להיות כנה, להיות מוכן לספוג מכות כואבות, צלקות עמוקות, בכדי להבין - מה עומד מולך.
איזה שד פגשת בדרך.

כשיסתיים לו תהליך העיבוד, כשתבין באמת מי כאן בכדי להכאיב לך, תוכל לשאול - למה. 
למה אתה כאן? 
למה צצת פתאום?

וככה לא פעם, למרות שהתחושות דומות, אותן סנסציות, אותם זרמים בגוף ורצון לשבור קירות, למרות כל הרגשות הצפים, אנשים מייחסים זאת לשד הלא נכון.
אנשים בטוחים שהם פוגשים זעם. כעס. חרון אף ועברה, אבל הם פספסו את זהותו האמיתית של השד במראה.

תכירו - יאוש.

הוא עולה לאט לאט, בקושי נראה בחושך. מתחבא בצללים. שורק ברכות בסמטאות התודעה. אין מסוכן ממנו. 
באומנות ששמורה רק לו, הוא הופך חרון לאבדון. 
שצף למים שקטים.
חמה לאפתיה.

 הוא חמקמק, אבל החדים או המנוסים מזהים זאת, אך לא בקלות.
רואים זאת בשינויים מזעריים בשפת הגוף. 
רואים זאת בעיניים, שנראות לאדם הממוצע כעיניים זועמות, אך הן ריקות. הנפש סגרה חלונות. הנפש ויתרה. אין לה עוד רצון להתקיים בתוך החלל שממול.

עיניים סגורות לרווחה, תהום ללא תחתית מולך.

ואם פגשת בשד הזה ולא הכרת בו, אתה בבעיה.
ואם פגשת בשד הזה והכרת בו, ידידי, אתה בסכנה גדולה.

אך תתעודד. אתה בהכרה. 
ההחלטה הנכונה תתגלה כגלגל הצלה בתוך התודעה.
כן - זה שלך. זה אצלך. זה מולך.
שד ואתה, מול המראה.

משמרים את הסטטוס קוו, 

בודקים מדי פעם דופק, 

לחישות מתפזרות בחלל, מאבדות אחיזה.

לא הייתי יכול לקרוא לך שקר.

לא הייתי נוטש אותך בצד הדרך.

לא הייתי מלטף בכדי להחדיר תקווה אל נקבוביותייך...

בוהה בתקרה. בוהה בחומה.

בהקיץ חולם על רגליים באוויר, לחי חמה וזיעה קרה.

שתיקה נוטה לנוון, כל תחושת חמלה.

הטעות הכי גדולה הייתה - ההתמכרות לפחד.
כאילו יש לי שליטה על מחזוריות החיים והגלים.
ולאחרונה, אכלתי פחות, סרטים, האכלתי פחות, שדים, והנה אני כבר לא מזהה את עצמי.

קליפה ריקה.

ודחפתי, ודחפתי, ודחפתי את תודעתי האומללה - מעלה.
דמיינו טיטאן, אטלס, אבוד בין ההרים.
ואת לא אמרת דבר, בהית, כהה מתמיד, מנותקת,
אחת מיני אלפי שקרים.

שימי לב, קומי, האירוניה משתלטת.
הפחד להפסיד שלח אותי אל קרבות מדומים,
ולבסוף, זו את, שם באופק, כהה, מעורפלת,
ללא שום מקום אמיתי כאן אצלי.

הטעות הכי גדולה הייתה - ההתמכרות לפחד.
אך לא דחפת אותי החוצה באימה, הנה דחפתי עצמי.

חדווה מגיעה מהדברים הקטנים. מהדברים הטיפשיים.
ראו איך הוא מכרסם עצמו לדעת.
בצעדים קטנים. בהתרפסות גדולה.
הוא מרייר. ממלמל. על לטעום. לגעת.

הזמן פוצע מחדש, 
את הצועדים מתחת לשמש...
במעגל אינסופי של נתינה והקרבה,
רק בנדמה. 
שקרים. מניפולוציות. רפש.

עיניים אל האוקיינוס, רודפות אחרי ירח,
מחורר, חלוד, חיוור.
הן לא משקרות, הן עייפות, יבשות כמו מדבר,
מאוהב לשעבר. עיוור.

אני מעולם לא משקר לעצמי,
כל הזמן.

פחדתי לאבד אחיזה. 
אפתיה. עכשיו בורחים מכאן.

מה שמשתלט הוא שקר,
מה שמהדהד הוא אגו,
ומה שמאיר הוא הצל,
מגדלור של פחדים באמצע הדרך.

אנחנו חולקים את אותו האוויר,
רסיסי אבק מרחפים לכל עבר.

להבה קטנה נדלקת במרפסת, 
נבלעת בתוך החושך והמרקם של הוילון,
כל כך רועש כאן בתוך כל השקט,
קשה למצוא כאן רסיסים של היגיון.

להבה קטנה נדלקת במרפסת,
בפנים קפואות אנו מעמידים פנים,
שיש ניצוץ, שיש לנו לאן ללכת,
שבסוף היום כל השקרים מתנקזים.

נדחק שוב אל הפער.
למה אתה לא מוותר?
נדחק שוב אל הפער.
על מה אתה שומר?
אורג חוטים, שמחברים, מציאות לא קיימת.
אחרי מה אתה הולך?

להבה קטנה נדלקת במרפסת,
ממרחק, אתה דועך.

ביטים על ביטים של תודעה,
מתופפים, צליל אינסופי,
אני נע בין חילול לבין קדושה,
בתוך האני הפתאטי שלי.

באיטיות מייגעת זה מתעצב,
צליל אינסופי,
מהדהד בתוך הריק המתרחב,
החלל השקט שבי.

ביטים על ביטים של תודעה,
לחרטות אין שום מקום, אך יש להן קוצים,
דחפנו באמונה את העגלה, משרטטים ונשרטים,
פוסט טראומתיים נצחיים.

דם על הרצפה,
תוצר לוואי של אהבה,
אם נשמור על שקט, נוכל לשמוע דופק.

אני רוצה להכיר מישהי. 
אני רוצה להכיר מישהי שתרצה להכיל את ה-אני האחר. מי שמתחת למסיכה.
אני רוצה להכיר מישהי שאוכל להעריץ אותה, גם אם מרחוק, ושהיא תעריץ אותי.

ואני יודע שאני בנקודה מאד מגבילה בחיי. בסטטוס מגביל. אבל אני שולח את לחמי אל הים הגדול בתקווה לביס.

המחשבה הראשונית מאד בסיסית:

אני יכול לתקן את זה, אני יכול לעצב את זה, אני יכול לעצב את זה איך שאני רוצה.

מחשבה שמשאירה אותי עם הרצון להמשיך. כי אני יכול. כי זה מוכר. זה שלי.

אבל נדמה שאנו רוטטים אחרת. 

במחשבות שלי את מתעצבת לרצוני.

אבל המציאות שונה. ומשונה. ואנחנו פה, ואת לא באמת איתי.

והאמת היא, שהאהבה שלך מוגבלת. כמותית. היא מספיקה לישות אחת שהיא לא אני אבל שלי. ועם התסכול את צוללת, נמשכת, נעלמת באופק שבו הייתי גם אני.

השרשרת לא תחזיק לנצח אהובתי.

זו כבר תקופה ארוכה, מאד,

שאני מרחף מעלייך,

הופך לרסיסי אבק,

שרק אני יכול לראות.

זו כבר תקופה ארוכה, מאד,

שאני פה בלעדייך,

צפים באותו החלל,

כמו גלקסיות רחוקות.

ויש אותנו, אולי, אמת מודחקת.

ויש איתנו, אולי, משוואות חסרות.

ויש איתנו, אולי, מציאות מחברת,

אך מנותקת מאד, מנותקת מאד.

אהובתי רציתי לומר לך, 

שאולי אלך לים.

האגדה מספרת שיש שם,

צורות חיים אחרות,

ואת זוכרת, דיברנו, 

על כך ששנינו לא רוצים כלל לשחות.