|
|
|
והיא תנצח?
לא כל כך בטוח ובוטח.
יש בי תשוקה, רעב משתולל,
ויש לי בית ריק. ריק מאהבה. אינטימיות שסיימה את תהליך הגסיסה.
אני רואה אותה לאחרונה, נועץ מבט, שולח ידיים.
אבל אני שקוף בממלכה.
יש בי אהבה, אין מיכל שיכיל אותה.
כמה זה קל לאבד שליטה על עצמך.
לא בקטע מיני אלא בקטע של בחירה. מודעת. ספירלה מ#--יינת שחודרת אל האטמוספירה. קורעת. מרחיבה את החור. באוזון כמובן. כי איבדנו מזמן. רצון. כיוון. אופק.
יחד.
ראיתי אותו כורע. מעליי.
מקיא. מוקיע. נעלם. לא נשאר דבר. בחלל. האמא והרחם ככלי של שליטה.
אבודה. עירומה. מצולקת. יפה. מכוערת. המכלול הרגשי של בני האנוש, בני האדם, שאיבדו מעצמם.
אני חוזר ושר בכדי לא להשתגע. כי ההוא התקבע.
בבואות של שטן ושל אלוהים, מרקדים. מתגלים שם בפנים.
לעצום את עיניי ולהתגעגע.
זה התפתח בצורה מעוותת,
אבולוציה דחויה.
לא מוזמנת.
זה דחק אותנו החוצה.
נתלים על אילנות גבוהים,
כל כך הרבה מילים,
הר של הבטחות.
ואפס רצון לפסוע.
לא תמצא אויב במלחמה הזו.
אין מנוחה בהתשה הזו.
אין עוד מקום בין בסיסייך היבשים.
כלום לא צומח, אין חיים.
מכונה, אני
מכונת ההדחקות האולטימטיבית,
מייצרת יקומים מקבילים,
על הפס הרץ.
החול הנוזל מהידיים,
בונה חומות של הכחשות,
כל מה שיכול היה להיות.
להתהוות.
להטוות.
הכלבה שהייתה לאשה שהייתה לשרפרף,
לעלה נידף,
מתחאבג'ת לה בארון,
מלשון חיג'אב,
לא יכולה לשבת כאן,
או בכלל.
המקל המדמם מראה לה את הדרך הביתה.
מכונת ההדחקות לא זוכרת בכלל.
או בכלוב יותר נכון, זה רק כי את לא מרשה לי לשלוח לך וואטסאפ 🤪
תפתחי לי את הדלת.
היחידה אגב אליה אכנס על 4.
אני רוצה לקשור, או להיקשר
אני רוצה לשבור, או להישבר
אני רוצה לקרוס ולרסק, לצבוט ולהתרסק
ללקק אותך עד שתראי כוכבים
לראות אותך רוטטת עד לחלקיקים
בלילה אחד מפלצת או אלוהים
בלילה אחר בובת סמרטוטים
אני מלך
אני אפס
אני בשר
אני רפש
המודרני ההיברידי, קצת אבוד, קצת מחפש, קצת סוטה, קצת לוחש.
ואם נאמר את האמת, מי שמולי קפוא בזמן ומתחרט...
בין קימורייך, אאבד כל זאת בחירה,
אני מולך, אני נמלך, באפילה.
איך לומר, שזה לא בשבילי, זה פשוט לא בשבילי.
איך לומר, שזה זוחל בתוכי, מבטל את עצמי.
מטאפורה לרגע מנותק.
זה האינסוף שנצרב על הרחם.
איך לומר, שאת הכל בשבילי, שהיא הכל בשבילי.
איך לומר, שהיא דוחפת אותי, שכבר דוחה את עצמי.
מיקרו תנועות לרגע מסופק.
זה הכלום שמתפשט כמו כתם.
האשליה שבאורח החיים המודרני, היא בעצם הסוף של הכל.
שכול.
את לא רוצה לשמוע ממני... כי החיים עצמם, אבל שתדעי שביום בו תקראי לי, אגיע על 4.
אז קבלו יצירת אומנות
אני ומוזיקה מזרחית או פופ מזרחית לא הולכים ביחד, אבל השיר הזה של שלומי סרנגה ממשיך לצוץ לי בתודעה מדי פעם...
זו תקופה מוזרה בחיי. מוזרה לטובה. אני צומח מתוך בורות אפלים שנכנסתי אליהם, והצמיחה הזו, למרות קשייה, גורמת לעיוותים בלתי נשלטים.
אחד מהם קרה אתמול בלילה. אני מתעורר פעמיים לפחות בלילה, אולי זכר לטראומות שאני סוחב עימי, וכשהתעוררתי אמש ב 2 בלילה הרגשתי משהו חדש שלא התרחש אצלי שנים - מעין קפיאה בזמן, כמו חלום בהקיץ, שהיה לסשן אמיתי בהילוך מהיר. ראיתי תמונות רצות בתודעה שלי במהירות אדירה, וזה גרם לי להתרגש מהדמיון שלי ולא מאיזה סרט פורנו מזדיין, לראשונה מזה הרבה זמן.
כשהתודעה על 200BPM במישור ה BDSMי, איכשהו, כל הנשים יפות.
