Days Of Burning

כל כך הרבה דברים שעוד לא ניסיתי ואני פשוט רוצה לעשות.

צריך לעשות.

מישיבה על פנים ועד ל...

אווןו כל כך הרבה דברים.

רק צריך מישהי שתקח את המושכות.

שלחתי לה מספר הודעות השבוע.

המסר היה ברור:

אני לא רוצה את זה, אני צריך את זה.

אני אבוא על 4, על 2.

אני אתחפש לשרפרף, לכסא, לספה.

אני אלקק, אשאב, אזחל.

רק תגידי לי לבוא.

המסר עבר. ונדחה. יותר מדי מים בנהר.

ואני, אני בכלל שייך.

מצרך לא נצרך.

וזה מתסכל אותי עוד יותר לדעת שזה בעבר.

האם זה סוג של ייאוש? אולי התרפסות?

ייתכן שכן עניתי.

האם זו כמיהה לכל מה שלא העזת?

ייתכן שכן עניתי.

האם זה הרצון להתמסר?

כן עניתי. 

האם זה הצורך ששורט ודוחף מטה?

כן עניתי.

לאורך 20 דקות היא שאלה את כל השאלות הנכונות ועל כולן עניתי בכנות מדממת.

ומדוע אתה לא פה?

איים גוינג קרייזי. באשמתי.

אבל עדיין. קרייזי.

וגם קצת עצוב לי.

אני יודע שהמצב שלי בעייתי לרוב. הגיוני. כולם רוצים קשר פתוח ואני.... ובכן.... נשוי.

ולא הייתי אומר באושר אבל בתוך מבנה עליו אני שומר. חשוב לי.

והפנטזיות שלי משתוללות.

והאופציות שלי לא קיימות.

ואני יודע שאני לא אמור כלל לחצות כאלו גבולות ועדיין, אני כבול בצורה מסויימת, ולא בשלשלאות הנכונות. 

הצורך מביא עימו שפל. מערבולת של הרגלים ישנים. 

גלים גלים. שוקעים. דוחפים. 

רגעים של פחד. חשש. דחף.

קלסטרופוביה לרגע.

נודד. יודע שנודד.

לכן, פוחד. וגם רועד.

נסחף עם הרוח. 

כאילו אין בי צלקות כרונולוגיות.

היסטוריות.

נלחם. בעודף המשקל.

במה שלא היה - וחבל.

ובמה שיכול להיות בכלל.

מסע קוסמי, אינטרגלקטי. 

חוצה מימדים, מושך את עורי, בכל כוחות הג'י, עד שאתפרק כמו ההוא שעוד לא היה.

קשה כל החלל הזה.

נספח. מגיע אחר כך. זה לא יהיה קל להרשות לעצמי להיות חלש כל כך. החוסר האינטימי היומיומי יביא איתו לבטח הפתעות.

או תקלות. מבוכה גדולה. שמחה ועצב. אולי אף התפרקות, פירוק, בכי. כל מה שלא היה.

כמעט אף פעם. ככה זה מרגיש. זו התחושה. 

הפיזי הוא נספח.

יד שורטת ומלטפת תתקל באותה כניעה. 

אך הלשון והיד מעל המקלדת, הן בשורה.

אני מרחרח סביב, 

זה לא מזיז לה.

יש שם רצונות אחרים.

יודעת שזה לא כדאי.

יודעת שזה לא כדאי.

למרות ש,

בשפל הזה, אני מדהים.

נרתם למשימה, כמו אוכף.

יציב ותומך, כמו שרפרף. 

גמיש, נמתח, שקית ברוח.

אסיר ללא רצון לברוח. 

אם רק ייעלם החלל.

חתיכת נייר מתחת ללשון.

הטיול מתחיל. זה אני והכוכבים.

התודעה משתוללת. כך גם הגוף. 

בשלב מסויים הרגשתי איך הליבידו חוזר בחזרה לגוף שלי אחרי שנים ארוכות במדבר.

התחלתי לחשוב על המנגנונים השונים שלי.

על העמדת פנים, שגרה והכחשה.

היא צצה לי בכל רגע בתודעה. משפיעה על הגוף ועל המחשבה. היא בטח קוראת את זה עכשיו.

לאט לאט הכרתי בהבנה המאד פשוטה.

אני מחולק. מפוצל. פשוט אך מורכב.

יש בי את הצורך לאבד שליטה לחלוטין ולהתמסר מול הידיים הנכונות ויש בי את הצורך ללוש, לפרק ולכוון את הגוף הנכון.

שולט ונשלט.

תלוי מי איתי.

הכי פשוט שיש בתאוריה והכי רחוק ממני בחיים האמיתיים.