|
|
|
נודד. יודע שנודד.
לכן, פוחד. וגם רועד.
נסחף עם הרוח.
כאילו אין בי צלקות כרונולוגיות.
היסטוריות.
נלחם. בעודף המשקל.
במה שלא היה - וחבל.
ובמה שיכול להיות בכלל.
מסע קוסמי, אינטרגלקטי.
חוצה מימדים, מושך את עורי, בכל כוחות הג'י, עד שאתפרק כמו ההוא שעוד לא היה.
קשה כל החלל הזה.
נספח. מגיע אחר כך. זה לא יהיה קל להרשות לעצמי להיות חלש כל כך. החוסר האינטימי היומיומי יביא איתו לבטח הפתעות.
או תקלות. מבוכה גדולה. שמחה ועצב. אולי אף התפרקות, פירוק, בכי. כל מה שלא היה.
כמעט אף פעם. ככה זה מרגיש. זו התחושה.
הפיזי הוא נספח.
יד שורטת ומלטפת תתקל באותה כניעה.
אך הלשון והיד מעל המקלדת, הן בשורה.
אני מרחרח סביב,
זה לא מזיז לה.
יש שם רצונות אחרים.
יודעת שזה לא כדאי.
יודעת שזה לא כדאי.
למרות ש,
בשפל הזה, אני מדהים.
נרתם למשימה, כמו אוכף.
יציב ותומך, כמו שרפרף.
גמיש, נמתח, שקית ברוח.
אסיר ללא רצון לברוח.
אם רק ייעלם החלל.
חתיכת נייר מתחת ללשון.
הטיול מתחיל. זה אני והכוכבים.
התודעה משתוללת. כך גם הגוף.
בשלב מסויים הרגשתי איך הליבידו חוזר בחזרה לגוף שלי אחרי שנים ארוכות במדבר.
התחלתי לחשוב על המנגנונים השונים שלי.
על העמדת פנים, שגרה והכחשה.
היא צצה לי בכל רגע בתודעה. משפיעה על הגוף ועל המחשבה. היא בטח קוראת את זה עכשיו.
לאט לאט הכרתי בהבנה המאד פשוטה.
אני מחולק. מפוצל. פשוט אך מורכב.
יש בי את הצורך לאבד שליטה לחלוטין ולהתמסר מול הידיים הנכונות ויש בי את הצורך ללוש, לפרק ולכוון את הגוף הנכון.
שולט ונשלט.
תלוי מי איתי.
הכי פשוט שיש בתאוריה והכי רחוק ממני בחיים האמיתיים.
בין עצי הזית,
תודעה, שוכבת לה ערומה.
שמלה על הרצפה.
נעה עם גלי הרוח.
היו ימים טובים יותר.
חליפה תלויה.
כתמי אלכוהול על צווארון צהוב.
בין עצי הזית,
חשופה, רוח נושבת, מנגינה.
יקום פרוס מעלינו.
מעל.
אדם, אדמה וחלל.
היו ימים טובים יותר?
לו כל המחלחל אליי היה,
משתקף, מחלחל אלייך,
היית מזהה. יקום.
היית מזהה.
זו הייתה השאלה שלה: "למה אתה לא כותב?".
אז הנה, אני מסביר לך בקצרה שזו מניעה. זה מנגנון הדחקה.
אם אני לא כותב אני לא רוצה. אני דוחס את השדים למגירה. זו הפעולה הקלה ביותר שאני מבצע אגב שנים ארוכות. חלק בלתי נפרד מההוויה.
וברור שזה בוער מבפנים. צץ בלילות. מזדחל על העור ואל החלומות.
פעם הייתי אדון, פעם הייתי זונה.
ממש חולם על עצמי בגופים אחרים חווה סנסציות שחוויתי שנים אחורה. סנסציות שאני חווה כרגע בצורה מעוותת דרך המסך.
אני זקוק לשפחה או אני זקוק להיות שפחה. אחד מהשניים.
זה כה פשוט אבל זו משימה בלתי אפשרית עם כל כך הרבה מכשולים ומוקשים.
צעד לא נכון והנוחות הנסבלת שמביאה איתה רגעים קטנים של אושר - תעלם.
אז אני מדחיק.
מדחיק כי זו משימה קשה. כי זו מדינה קטנה. כי אני פג תוקף ואני חתום על חוזה שכולו קהות חושים מבהילה.
שאלת למה אני לא כותב.
זו בגדול הסיבה.
עוד לא. עוד לא.
צולל. עמוק. עמוק. עמוק.
פעימות.
דוחף. דוחק. דוחף.
רחוק. רחוק. רחוק.
רק כי רציתי קרוב.
רק כי רציתי קרוב.
זה,
רחוב,
חד סטרי.
נו תסטרי.
נו תסטרי.
זה בתוכי.
עמוק. עמוק. עמוק.
ביט, ביט, תיק תק.
פעימות.
לא. לא להיות.
תהיות.
לא.
לא לחיות.
לאהוב. מקרוב. קרוב.
זה חדש. חדש. חדש מהדף אה?
חדש.
זה נשפך. נשפך. נשפך.
על היד. לי על היד.
זה לא. לא מעניין.
אני.
נקודה.
באפילה.
יוצר. תהומות. הזיות.
נו מה קרה?
נו. נו מה קרה?
אין בך רגשות?
בור. שחור. פח. פח. פח אשפה.
שימחק. ימחק. כל זיכרון שלך. אשליה.
לא היה. לא היה!!!
להתראות. אני לא רוצה לעזוב.
רוצה. קרוב.
קרוב.
קרוב.
שלא תחשבי שאין בי אשמה.
על מה שלא קרה. על מה שלא קרה.
יושב בפאב. סוקר. חוקר.
חוזר אחורה בזמן לימים בהם הייתי תוהה על נפשן של זרות.
עיניים בתנועה, בלתי פוסקות.
אני בהפרעה.
הנה היא, צעירה, היא תהיה יפה יותר, חסרת אונים על המיטה.
הנה היא, סגורה בעצמה, היא לבטח מלכה בהסוואה.
בכל הריק הקיים, אני מפנטז.
אני עב"ם.
עגל בלתי מרוצה.
ילד זקן משוגע.
יוצא להרפתקה.
אני חוזר. לא הייתה התאמה.
מצידה.
אני הייתי מתלטף עליה בשמחה.
מתגלגל לחוש חימר ודוחף עצמי אל ידיה.
אך היא לא נמשכה.
אולי היא קוראת את זה וחשה באותה האכזבה.
בפרופיל שלי רשום שאני נשוי.
זה הופך את הכל למסובך יותר.
המוסריות נדחקת הצידה רק בכדי לחזור למקום בו אני מרגיש נוכח יותר.
שלטתי ונשלטתי. אני כלי ריק, זמין למילוי מחדש.
רובכן סולדות מכך, אני יודע, אבל אני ממשיך עם בחירתי, כשולט או כנשלט.
כנגד רוב הסיכויים, אני מתעצב מחדש.
אני לא אדם שמדבר הרבה. לא חופר אבל יש בהחלט עם מי לדבר.
לאחרונה שמתי לב שאני הופך לאדם שלא חושב הרבה. על אוטומט. גש לנקודה הבאה בבקשה.
אני ולוח המשחק.
זה הבהיל אותי.
כשהכרחתי עצמי לחשוב שוב, מצאתי עצמי פה.
מה שהביא עימו את השאלה: למה?
ובכן, זו לא חרמנות. זה לא שעמום. זה הרצון במשהו חדש.
לאט לאט התחדדה התובנה. ההבנה.
זו המסגרת חביבי.
זו העובדה שלמשך סשן יש לכל אחד הגדרה מאד ברורה. תפקיד מאד ברור. תיאום הציפיות הוא כל כך נקי. שני אנשים (לפעמים יותר) שיודעים בדיוק מה הם רוצים. מה הם צריכים.
אין פייק. אין חיוכים מזוייפים. אין משקעים. אין מועקות. אין משקולות של יום יום.
זה השחרור האולטימטיבי.
זה להפטר לחלוטין מהפרסונה שבנית!
זין על הקריירה וזין על הפוליטיקה וזין על הפוזיציה (תלוי) וזין על המקצוע שלך.
זין על החברים, השכנים, הבנק, הממשלה.
למשך רגעים ארוכים, זה אשכרה אתה.
אתה כפי שאתה.
אם זה כשולט אם כנשלט.
הייתי בשני העולמות.
רוחות של תקופה.
כרגע, מה שאני צריך זה ליטוף, סטירה, יד מכוונת, התמסרות, מסירת שליטה.
