|
|
|
אני אוהב התחלות. שכחתי עד כמה אני אוהב התחלות.
אז מה אם הן גורמות לי לזחול אל מחילות מוכרות?
אוהב את הניצנוץ של משהו חדש. אוהב את עצמי מחודש. מרגיש את זה זוחל לי על העור ופנימה, זוחל, מטייל, מקשיח, מלטף.
מעודד.
אני אוהב התחלות חדשות.
שכחתי עד כמה.
גם אם אני סוטה מדרך הישר.
הלהט גובר על החשש. והוא בהחלט קיים.
הלהט הוא אוויר לנשימה. חמצן. דלק. חומר בעירה.
גם אם זה יתרסק אל הרצפה, אני צריך גאווה חדשה.
גם אם אני על הרצפה.
המשך.
חוסר מין. הגוף כואב מזה. בעיקר הביצים. זה ממש ככה.
לפעמים זה מרגיש כאילו לא נותר בך כלום. ריק. חלול. אתה אתה אתה אתה אתה אתה שום.
ישנה נחמה בערפל.
בטשטוש.
כשאדם מוצא עצמו בוהה בחור הניקוז. דקות ארוכות של כלום. שום וכלום.
זה לא אני בכלל. זה לא.
משהו ישתנה. אני יודע. זה לא בריא לך ככה.
זה אף פעם לא בגלל מין.
אלא, צורך נפשי.
חיבור הרמוני של 2 נשמות דומות שמכירות בגאות והשפל של הנפש שממול, חשות בתנועה, מזהות את הסדקים.
כף יד שבסטירתה, מלטפת.
זה אף לא פעם לא מין.
זו ההבנה שאתה בסדר, גם אם אתה קשור במרכז החדר.
זו ההבנה שאפשר אחרת, אפשר לשמור על השפוי ועל המרכז ויחד עם זאת, לטייל במימד אחר, לחוות מציאות נפרדת.
זה גדול יותר ממין.
זה יקום מקביל.
עולם בו הצל, השד והאגו קיימים ללא הפרעה.
זו תשוקה. תזונה. תרופה.
2 לילות בטבע.
מזמן איבדנו את זה. ואיכשהו מנסים להחזיר.
אינטימיות בהדחקה. חודשים ארוכים של ריחוק מתמיד. כמו 2 ספינות מקבילות בלב ים. אבודות ללא שום אופק.
שכבנו. זה היה מהיר ומאכזב. מצידי כמובן.
חוסר הפעילות המינית הפך אותי ליצור לחוץ. נלחץ בקלות. מתרגש בקלות. גומר בקלות.
הסנסציות מכניעות אותי.
צריך אחרת.
צריך כניעה ושחרור ונתינה.
מפלט מהמציאות.
עולם של פנטזיות מוזרות.
אני לא שם. אנחנו לא שם. כנראה שלעולם לא נהיה שם.
זה מעציב אותי.
בכניעתי, צעצוע.
בצרחותיי, משוחרר.
עבד או שפחה,
על 4 או על הרצפה,
זה יתקלף ממני, כמו שעווה צרובה.
למרות שאני אף פעם לא לבד.
בית, אישה, משפחה.
ועדיין, צל מתלווה תמיד.
שליטה.
לא יודע מה תפקידי במיטה.
והאמת היא, שזה לא משהו מיני אלא מנטלי ופיזי.
זה אני שצריך לעמוד מול מישהי ולהעביר - שליטה.
בימינו אין הזדמנויות.
רק פנטזיות.
על מה שיכול היה להיות.
פותח את הבאסטה.
פותח (לה) את הרגליים.
כוכבים. כוכבים.
רוטטת לי על הסדין.
כוכבים. צעצועים. כמו צעירים.
היא אהובה, היא הזונה המועדפת, היא שלי.
זה מספק אך לא מספיק.
אני דוחף עוד אצבע, עוד אצבע, עוד אצבע ואז לשון.
היא לא עומדת בעוד.
לא לכאב. לא לשפל.
ושם אני צריך אותך, רק ככה אני בוער.
שוב תר, שוב מחפש.
אין הרמוניה בכדור הארץ,
גם לא אחרי עשרות אלפי שנים.
אין הרמוניה בכדור הארץ,
שני מינים אבודים.
מחכים לך בשקיקה,
האדמה הרועדת,
מתמסרים הם לתקווה,
כשהעלטה יורדת.
אין הרמוניה בכדור הזה,
מתבוללים, חלולים,
לא יוצאים מהסחרור הזה,
חצויים וכבולים.
שהשפלתי מבט,
התכווצתי לי קצת,
העברתי בעלות, גם אם למעט
זה מפמפם בכל וריד,
זה מטפס על העור,
אני זקוק ליד מכוונת, לא בהכרח מלטפת.
5 ימים בלי.
5 ימים.
זה מתסכל אותי.
זה משנה אותי.
זה מרגיש כמו קריז.
5 ימים ללא שחרור, ללא רוגע.
ובלי, אני צריך יותר.
יותר.
יותר אמיתי.
5 ימים בלי פורנו.
הקושי.
מי היה מאמין.
