|
|
|
במצבי, כך מסתבר, אני אישיות בלתי רצויה.
בעולם כה קטן, אפשר להבין את המתמטיקה.
כולם וכולן רוצים קשר, ואני כבר קשור, מבחירה.
קשירה מרחיקה.
ויש בי חוסר.
געגוע.
רצון לאני קצת אחר.
פרוע יותר, חלש יותר, חזק יותר.
מקרוב או מרחוק.
זה לא משנה לי כרגע.
יש בי רצון להיות אני האחר, כמעט בכל צורה שהיא, רק להשאר כאן על הספקטרום.
עם הדיכוי, בא הדיכאון.
הוא הדדי, נוזלי, נדבק על קירות הבית.
צחנה שלא מותירה שום ספק, היא תשאר עימך לעוד אורך זמן.
המוח קודח,
הליבידו בורח,
ואני, מורח,
את הזמן.
זו לא שאלה של תשוקה,
או של אובדן הכוח,
לא של כאב,
אלא של להיות כאן.
אני מסתתר,
כמו פעיל במחתרת,
ממתין ליום הקריאה.
שם אעצום עיניי,
אזנק מין המרפסת,
הלא נודע, אובדן השליטה.
לא עוד ימים שלמים ברשת,
לא עוד שיטוט במרתפי הנשמה.
ליטוף, סטירה.
כאב, קשירה.
שחרור, אנחת תודעה.
היא חסרה לי.
את חסרה לי.
ההתמכרות חסרה לי.
ההתמסרות חסרה לי.
ברגע שאני חוצה את מפתן הדלת, האגו מתמוסס לו.
לפני כן הוא האויב הגדול ביותר שידעתי.
אסור לי לפנות אליך.
אך עדיין,
חסרה לי.
נשוי.
כשהתחתנתי הבנתי שאני מוותר על השליטה.
לא אשלוט יותר, לא ישלטו בי יותר.
קשה לי לתת אמון באנשים, והחשש הזה, מונע ממני לצאת להרפתקאות.
זה לא ממקום מצפוני אלא ממקום קיומי.
לא הייתי רוצה לראות את מה שיש לי מתפרק.
לתקופה ארוכה זכיתי לקבל פיסת גן עדן שלי במקום בטוח. ריסקתי אותו עם החששות והפחדים שלי.
עם הזמן הבנתי שלא באמת ויתרתי על השליטה.
היא חלק ממני ואני צריך אותה.
כמו שאני צריך את המשפחה.
וזו הדילמה היומיומית שלי.
ועם זה אני מתמודד ברמת היצר, התשוקה והמציאות.
אומרים שלשתף עוזר.
שיתפתי.
מדרגות אל גן עדן,
לרחף, כמו כלום, מעל הכל.
לא נאחז בדבר,
נעלם.
אמצע הלילה והתחילו להציף אותי מחשבות.
למה אני ננעל? מה אני מחפש להרגיש?
תמיד חשבתי שזה כאב.
אתמול זה היכה בי שלא - אני מחפש את ההתמסרות ואת אובדן השליטה.
הכאב רק נילווה לכך.
אני מחפש לשכב על הגב, בחושך, ללא יכולת לראות מה קורה, ללא יכולת להוציא הגה מהפה.
לזה אני זקוק.
להבלע בתוך עולם אחר.
להעלם אל מקום בו אני לא זקוק לתת דין וחשבון לאיש, מקום לו אני יכול לקרוא חלל.
שם אני רוצה לרחף.
כל השאר, אם זה מתחתייך או לרגלייך, לא משנה דבר.
החושך, אובדן השליטה, חוסר האונים וההתמסרות הטוטאלית אלייך, זה המקום האמיתי בו אני מזהה צורך.
חוזק וחולשה.
שד של פסיביות השתלט,
וברגע אחד, הרחקתי אותה,
הרחקתי את הצורך ממני.
זו הרגשה של עליבות רדודה.
שאני רוצה לבוא.
שאני צריך לבוא.
גם אם לנגיעה.
אני צריך את הנגיעה.
משבר גיל ה 40
משבר של נשואים
זה פשוט מאד
סטייט אוף מיינד
בו אני
רוצה לצאת מהגוף
אולי לצאת קצת מדעתי
להרגיש פחות שקוף
זה לא שאין פה אהבה
זה פשוט אני והמידרון
שוכב חסר תנועה על מיזרון
יוקרתי
אם זה במגדל צמרת
או בנייני רכבת
זה לא משהו קבוע
זה בא והולך
מה שהכי מציק לי פה
זה
שבחרתי
לכתוב הכל ללא ניקוד
נקודה
