אני לא אדם שמדבר הרבה. לא חופר אבל יש בהחלט עם מי לדבר.
לאחרונה שמתי לב שאני הופך לאדם שלא חושב הרבה. על אוטומט. גש לנקודה הבאה בבקשה.
אני ולוח המשחק.
זה הבהיל אותי.
כשהכרחתי עצמי לחשוב שוב, מצאתי עצמי פה.
מה שהביא עימו את השאלה: למה?
ובכן, זו לא חרמנות. זה לא שעמום. זה הרצון במשהו חדש.
לאט לאט התחדדה התובנה. ההבנה.
זו המסגרת חביבי.
זו העובדה שלמשך סשן יש לכל אחד הגדרה מאד ברורה. תפקיד מאד ברור. תיאום הציפיות הוא כל כך נקי. שני אנשים (לפעמים יותר) שיודעים בדיוק מה הם רוצים. מה הם צריכים.
אין פייק. אין חיוכים מזוייפים. אין משקעים. אין מועקות. אין משקולות של יום יום.
זה השחרור האולטימטיבי.
זה להפטר לחלוטין מהפרסונה שבנית!
זין על הקריירה וזין על הפוליטיקה וזין על הפוזיציה (תלוי) וזין על המקצוע שלך.
זין על החברים, השכנים, הבנק, הממשלה.
למשך רגעים ארוכים, זה אשכרה אתה.
אתה כפי שאתה.
אם זה כשולט אם כנשלט.
הייתי בשני העולמות.
רוחות של תקופה.
כרגע, מה שאני צריך זה ליטוף, סטירה, יד מכוונת, התמסרות, מסירת שליטה.