|
|
|
אני מלך.
הצידה סימני השאלה.
אני מלך.
זה עניין של תודעה.
מנטרה לא סדורה.
דועכת במהרה.
רכבת שהאיצה את עצמה מהמסילה.
שומע? אני מלך.
אתה לא שם לב, זה בורידים.
אני מלך!
אז מה אם אני נחבא אל הצללים.
מלך.
אפילו לא שולט בממלכה אבל...
מלך.
זה עניין של תודעה.
זה עניין של מחשבה.
הכוונה עצמית שקטה... מדי ... בקלות נבלעת.
לא בדיוק מלך.
לא מולך בדבר.
משותק. מהורהר. בנפשו.
מלך.
היו היה לו כתר, ושיער, על הראש.
מלך.
בנשימות סדורות אהיה שוב למלך.
בסדר, הבנתי, הלאה, ניצחת.
אוקיי, שיקרתי, לא הבנתי, למה?
האם זה משהו בתדר שאני משדר?
האם זהו כאוס מתוכנן שאני בוחר?
אגרוף ועוד אגרוף ועוד אגרוף, ואיכשהו אני על הרגליים.
אוי השקיות מתחת לעיניים.
אוי המשקל שעל הברכיים.
האם בסדר המעוות שלך, בסוף אני קורס?
מדמם על המזרן ועד לנשימה האחרונה?
אולי זה אתה, אולי זה אני.
יקום, קיום, בתוכי.
אין רגע של שקט, רעש בלתי פוסק,
ואיכשהו, ברגעים מקודשים של שקט, כל כך לבד.
בסדר, הבנתי, זה גדול עליי.
מה הלאה?
רק לאחרונה גיליתי לתדהמתי שרוב האנשים לא מתעוררים בבוקר ומשחזרים את החלומות שלהם.
שרוב האנשים לא יושבים במשרד ביום חמישי ועדיין חושבים על החלום של ליל שני.
וכך אני אגב בכל חיי הבוגרים. חי בחלומות, משחזר אותם אחרי שהתעוררתי וזוכר אותם גם שבועות קדימה.
וזה גרם לי לחשוב, שמא זה התת מודע שלי זועק עליי ממעמקים.
הרי אם אני חי בתשוקה גדולה את חלומותיי, אז מה לעזאזל אני עושה בחיי האמיתיים?
אולי זו הדרך שלו להעיר אותי.
אולי העובדה שאני זוכר את חלומותיי זו הדרך שלו להבהיר לי, שאני כל כך רחוק מצורתי האמיתית.
ללא קשר לתקופה הנוראית אותה כולנו עוברים, אני מרגיש לעיתים קרובות מדי קצת כמו חי-מת.
קם בבוקר, עובד רוב היום, חוזר הביתה לאשה ולילדה, קצת משחק, קצת מחייך, הקטנה הולכת לישון וכך גם כל שמחת החיים שלי.
בשעת ההרדמה הזומבים נחים סוף סוף.
זה נוראי.
התחושה של אני חייב אחרת מרחפת עליי ללא הפסקה.
זו גם הסיבה מדוע אני חוזר לכאן לאחרונה.
חוזר והולך כמובן.
אני זקוק לריגוש, וזה לא מעניין אותי אם אני למטה או למעלה.
האם אני חובט או נחבט.
האם אני כואב או מכאיב.
ברגע אחד גדול של משבר, מצאתי את עצמי לפני כחודשיים מחפש מפלט אמיתי באינטרנט. ממש בתשלום, דבר שלא עשיתי עד כה, וכך זה גם נשאר.
מעבר לפיזי, שכחתי גם איך זה מרגיש שצוחקים איתך, מתרגשים איתך, מבינים איתך את הדקויות הקטנות של היקום.
לא טוב היות האדם לבדו - כך אומרים. וצודקים כמובן.
זה בודד עד כדי נעלם.
הבדידות הורגת.
אותי.
בודד במדבר האינטימי.
אני צריך נהגת מלווה.
אולי זה כי אני אישיות לא רצויה,
אולי זה כי שנים רבות עברו, אבל פעם המקום הזה היה הרבה יותר כיפי.
כן גמילה. לכו לפוסט הקודם.
מרגיש שהמוח עובד שעות נוספות ובקטע טוב.
מרגיש שעומד ללא צורך בחומר ההוא.
מרגיש שבא לי סשן - מכל כיוון כלשהו.
בלאט.
הרבה זמן לא כתבתי פה.
הרבה זמן לא נכנסתי לפה.
את העולם הזה חוויתי בשנים האחרונות דרך המסך, משמע פורנו.
לקח לי זמן ארוך מאד בכדי להבין שהבחירה הזו היא מבחינתי תהום.
מקום ארור שמכלה את כל החיות שבי.
מקום שמרחיק אותי מכל מה שהוא אנושי.
מקום שריסקה לרסיסים את האני.
לא חולם ולא חושק.
אז התחלתי תהליך גמילה כפול: לא עוד פורנו ולא עוד אוננות, ושאלוהים יעזור.
אני נמצא כרגע ביום הרביעי לספירה, ולא תיארתי לעצמי עד כמה קשה היא הגמילה.
זה לא רק שאין פורנו או אוננות, אלא שכרגע גם אין סקס.
הבית מושקע כולו בהישרדות וגידול היורשת.
כל מחשבה על סקס מושלכת אל הארכיון.
וכל זה מעיר שדים קדומים. שדות יותר נכון. שתיים במספר. שתיהן כמובן מפה.
האחת הייתה לרגליי, נתונה לחסדיי ואווןווו כמה שאני מתגעגע אליה. אל הקימורים שלה. אל גניחות הכאב שלה.
לשנייה הייתי מתמסר במבט. למלא לה כל גחמה. אווווווו אליה אני מתגעגע נורא. בלחישה קלה הייתה גורמת לה להגיע אליה בזחילה.
שתיהן המשיכו הלאה. חבל.
אחרי גיל 40 אני מבין את מורכבות החיים אחרת ומוכן להתנסות בפשרות לא מוסריות.
זו בחירתי אך כאמור, לא בחירתן.
והנה אני, אדם נשוי השמח בחלקו אך לא שמח כלל במיניותו, שולח אל העולם אותו עזבתי מכתב.
מכתב פתוח. מלמעלה או מלמטה.
זה זוחל לי על העור,
זוחל מבפנים.
לך תסביר שאתה רוצה:
סטירה, יריקה, רצפה.
זה ב DNA שלך. זה שלך.
אולי קצת.
יותר זונה מאשר בנזונה.
כי עוד לא עשיתי כלום, כי הכל בדמיון.
ואם הדמיון שלי היה מוקרן על הקיר בסלון הבית, הייתי בודאות זוכה לתואר: בנזונה. ועוד ירקות.
אבל כרגע לא. זה הכל בראש.
פנטזיות משתוללות.
ולכל התוהות (באלפים... לא): אפשר להגיד שאני מתחלף.
כמו מזג האוויר.
אני תלוי אטמוספרה.
זה יותר תלוי בכן מאשר בי.
זו האנרגיה שסביבי שהופכת אותי לכנוע או דומיננטי.
אבל שוב, הכל בראש.
למרות שבא לי כל כך לעשות... הכל.
לענג עם הלשון.
דחף של ימים ארוכים.
