רק לאחרונה גיליתי לתדהמתי שרוב האנשים לא מתעוררים בבוקר ומשחזרים את החלומות שלהם.
שרוב האנשים לא יושבים במשרד ביום חמישי ועדיין חושבים על החלום של ליל שני.
וכך אני אגב בכל חיי הבוגרים. חי בחלומות, משחזר אותם אחרי שהתעוררתי וזוכר אותם גם שבועות קדימה.
וזה גרם לי לחשוב, שמא זה התת מודע שלי זועק עליי ממעמקים.
הרי אם אני חי בתשוקה גדולה את חלומותיי, אז מה לעזאזל אני עושה בחיי האמיתיים?
אולי זו הדרך שלו להעיר אותי.
אולי העובדה שאני זוכר את חלומותיי זו הדרך שלו להבהיר לי, שאני כל כך רחוק מצורתי האמיתית.
ללא קשר לתקופה הנוראית אותה כולנו עוברים, אני מרגיש לעיתים קרובות מדי קצת כמו חי-מת.
קם בבוקר, עובד רוב היום, חוזר הביתה לאשה ולילדה, קצת משחק, קצת מחייך, הקטנה הולכת לישון וכך גם כל שמחת החיים שלי.
בשעת ההרדמה הזומבים נחים סוף סוף.
זה נוראי.
התחושה של אני חייב אחרת מרחפת עליי ללא הפסקה.
זו גם הסיבה מדוע אני חוזר לכאן לאחרונה.
חוזר והולך כמובן.
אני זקוק לריגוש, וזה לא מעניין אותי אם אני למטה או למעלה.
האם אני חובט או נחבט.
האם אני כואב או מכאיב.
ברגע אחד גדול של משבר, מצאתי את עצמי לפני כחודשיים מחפש מפלט אמיתי באינטרנט. ממש בתשלום, דבר שלא עשיתי עד כה, וכך זה גם נשאר.
מעבר לפיזי, שכחתי גם איך זה מרגיש שצוחקים איתך, מתרגשים איתך, מבינים איתך את הדקויות הקטנות של היקום.
לא טוב היות האדם לבדו - כך אומרים. וצודקים כמובן.
זה בודד עד כדי נעלם.