כמו כל פעם שיש לי כמה דקות חופשיות אני מוצאת את עצמי משוטטת בחנות ספרים...
מלטפת את הכריכות, בוחנת את התיאורים, לפעמים אפילו מתיישבת על הרצפה ומתחילה לקרוא.
אין דבר שאני אוהבת יותר מלצלול לסיפור טוב, להתעטף במילים ותיאורים ולשקוע במקצב של אירועים רחוקים.
אבל היום כשנכנסתי לחנות האהובה עלי, מצאתי את עצמי מוצפת, כאילו צונאמי של כאב מועבר אלי מהדפים. הכריכות צרחו.
כאן סיפור שואה, שם לב שבור. מצד ימין תיאור קורע לב של בדידות ומצד שמאל תחקיר על רוצח סדרתי.
ספרות כמו ההיסטוריה האנושית נכתבת משינוים, מאבקים, גדילה והתפתחות ואלה מה לעשות בנויים על הרס, כאב, חוסר סיפוק ושברון לב.
והיום הכאב הזה צרח אלי מכל דף, משאיר אותי המומה וחסרת מילים.
מצאתי את עצמי נסוגה לכיוון מדפי ספרי הילדים... אולם גם שם הצער הבדידות אובדן התמימות והכאב.
כל כך הרבה כאב אפף אותי.
יצאתי משם המומה...
מבולבלת
חסרת הגנות
חזרתי הביתה הכרבלתי על הספה וקראתי את פוליאנה...
מזל שיש את פוליאנה
