|
|
|
אני "טובה " כבר כל כך הרבה זמן.
רצה אחרי היום יום
מוחקת פריטים מרשימות שאפילו לא יעטפו שום דג.
יעילה
חסודה
בשליטה
סבלנית
מכילה
עוטפת
מנחמת
מבינה
מסבירה
קוסשלהאמאשלכולם
איך הגעתי לזה????????????
אני צריכה להיות רעה !!!
לכל הכיוונים.
מסתבר שתזמון הוא המלח של מערכות יחסים.
בלעדיו דבר בר עיכול לא יווצר.
אפשר להכניס את כל המצרכים לתבשיל ובהעדר התזמון הנכון.... קדחת.
וכמו תמיד אחרי שמתחרבש לי משהוא במטבח.
ביחוד כזה שהכיל מוצרים יקריי ערך ונדירים כחד קרן
חומרים ששמם נלחש מפה לאוזן וקיומם הוטל בספק
אני מקללת כמו מלח פורטוגזי
והולכת לדפוק פלאפל.
באמת.
אבל תותים כחולים ?
יש גבול למה שאדם יכול לסבול.
http://fscomps.fotosearch.com/compc/CSP/CSP075/k20615272.jpg אז כמובן שקניתי שלוש חבילות ....
בחודשים האחרונים פיתחתי אלרגיה לבולשיט.
אלרגיה פיזית.
קשה לשאת את חברתם של אנשים.
גם כאלה שאני אוהבת, אולי בייחוד כאלה שאני אוהבת.
שכן כל השאר הפכו להיות שקופים.
המילים על גבי המילים שאני שומעת הופכות לצליל מונוטוני שלא אומר דבר.
כמו רעש רקע סטטי.
והדבר היחיד שאני שומעת הוא את קול המצפן הפנימי שמחפש מחדש כיול.
טוב לי ככה, עם היצורים הפרוותים שמציעים נחמה ואהבה ללא מילים, הבטחות או שקרים.
הופכת את הבית למקום נעים עוד יותר וחם עוד יותר.
אפוף ריחות של בישולים ומוסיקה.
רק בשבילי.
המוזמנים היחידים הם אותם אלה שלא שואלים ויש להם את הזכות לפתוח את המקרר ולחטט במגירת הלבנים.
או כאלה שאני מכניסה למטרת נוחות פיזית וגירודים שצריך לגרד.
מפחידה אותי ההנאה הזו מהבדידות.
אבל היא כמו יין טוב יורדת חלק בגרון ועושה נעים בבטן ובראש.
זה הפרק הנוכחי של חיי.
שיעור חשוב.
סוג של שיבומי זמני
שיעור יקר.
אני הולכת להנות ממנו עד הסוף שכן... היום בבוקר כבר קמתי עם קוצים בתחת.
ורצון ל....
ללא חתונה, ללא טבעת, ללא בית משותף, ללא עתיד, ללא בחירה בנו.
ועדיין הייתי שלך ואתה שלי.
לקצת, לקוצו של קרחון, להתחלה….ולסוף.
וכדרכן של נשים מאז ומעולם….בכיתי והתאבלתי, קיללתי וכעסתי. וקמתי.
ועכשיו ביום דין זה אני כאילו שומעת מילים עתיקות:
"ועזבתי ופטרתי וגירשתי את שהיית שלי מקודם לכן.
עתה פטרתי ועזבתי וגירשתי אותך לך.
שתהיי רשאית ושולטת בנפשך ללכת להינשא לכל גבר שתרצי.
ואיש לא ימחה בידך מיום זה ולעולם והרי את מותרת לכל אדם".
והן משחררות.
ואני שמה את כל אהבתי בסירת נייר ומשלחת אותה על המים.
נושקת למי שהייתי איתך לשלום.
מחבקת בפעם אחרונה את דמותך המטשטשת.
אומרת שלום לחלומות שלא יתגשמו.
מלטפת את הצלקת הטרייה בחיבה רבה ומצרפת אותה לכל מי שאני.
לוחשת את מילות התחינה לעתיד טוב ו"כי ייפתח לנו שער בעת נעילת שער"
לשנינו.
ונפרדת.
ומתחילה לצעוד….
אני מותרת לכל אדם.
יש שרירים שמרגישים אותם רק אחרי סקס...
יש את השרירים שמרגישים רק אחרי סקס טוב במיוחד ...
משחקי שליטה מפעילים סט אחר לחלוטין של שרירים...
ואם כשקמים בבוקר שאחרי מרגישים את כולם...
אווצ' איזה עונג (:
יש כל כך הרבה קפלים בגוף
מאחורי האוזנים
מאחורי הברכיים
בין האצבעות
מתחת לשדיים
הם כמו שלוליות מים במדבר, אף אחד לא חושב עליהם כשהוא יוצא לטייל בגוף.
הם לא האתר המרכזי של כלום
אבל כשמאהב מוצא אותם
מעביר עליהם לשון או אצבע...
הם עונג צרוף
לקום מאוחר...
לגנוב עוד חמש דקות...
לשתות קפה ממש טוב...
לנשנש את החלה בדרך הביתה...
לקנות פרחים...
לקפוץ לים...
לתת זכות קדימה...
לנשום עמוק ...
לישון שנ"צ...
לאונן לאט ובכיף עם פנטזיה מדליקה...
לאכול טוב...
להתקשר לסבתא...
להתקשר לאמא...
לשתות קצת...
להשקות את התבלינים...
לבשל עם שירי ארץ ישראל ברקע..
לארח...
להנות מסקס טוב...
ללכת לישון בידיעה שמחר... אפשר לישון עד מאוחר.
מצווה...פשוט מצווה
כמו כל פעם שיש לי כמה דקות חופשיות אני מוצאת את עצמי משוטטת בחנות ספרים...
מלטפת את הכריכות, בוחנת את התיאורים, לפעמים אפילו מתיישבת על הרצפה ומתחילה לקרוא.
אין דבר שאני אוהבת יותר מלצלול לסיפור טוב, להתעטף במילים ותיאורים ולשקוע במקצב של אירועים רחוקים.
אבל היום כשנכנסתי לחנות האהובה עלי, מצאתי את עצמי מוצפת, כאילו צונאמי של כאב מועבר אלי מהדפים. הכריכות צרחו.
כאן סיפור שואה, שם לב שבור. מצד ימין תיאור קורע לב של בדידות ומצד שמאל תחקיר על רוצח סדרתי.
ספרות כמו ההיסטוריה האנושית נכתבת משינוים, מאבקים, גדילה והתפתחות ואלה מה לעשות בנויים על הרס, כאב, חוסר סיפוק ושברון לב.
והיום הכאב הזה צרח אלי מכל דף, משאיר אותי המומה וחסרת מילים.
מצאתי את עצמי נסוגה לכיוון מדפי ספרי הילדים... אולם גם שם הצער הבדידות אובדן התמימות והכאב.
כל כך הרבה כאב אפף אותי.
יצאתי משם המומה...
מבולבלת
חסרת הגנות
חזרתי הביתה הכרבלתי על הספה וקראתי את פוליאנה...
מזל שיש את פוליאנה
