ללא חתונה, ללא טבעת, ללא בית משותף, ללא עתיד, ללא בחירה בנו.
ועדיין הייתי שלך ואתה שלי.
לקצת, לקוצו של קרחון, להתחלה….ולסוף.
וכדרכן של נשים מאז ומעולם….בכיתי והתאבלתי, קיללתי וכעסתי. וקמתי.
ועכשיו ביום דין זה אני כאילו שומעת מילים עתיקות:
"ועזבתי ופטרתי וגירשתי את שהיית שלי מקודם לכן.
עתה פטרתי ועזבתי וגירשתי אותך לך.
שתהיי רשאית ושולטת בנפשך ללכת להינשא לכל גבר שתרצי.
ואיש לא ימחה בידך מיום זה ולעולם והרי את מותרת לכל אדם".
והן משחררות.
ואני שמה את כל אהבתי בסירת נייר ומשלחת אותה על המים.
נושקת למי שהייתי איתך לשלום.
מחבקת בפעם אחרונה את דמותך המטשטשת.
אומרת שלום לחלומות שלא יתגשמו.
מלטפת את הצלקת הטרייה בחיבה רבה ומצרפת אותה לכל מי שאני.
לוחשת את מילות התחינה לעתיד טוב ו"כי ייפתח לנו שער בעת נעילת שער"
לשנינו.
ונפרדת.
ומתחילה לצעוד….
אני מותרת לכל אדם.
